חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י – דין הערים הגדולות

כבישים שבתוך עיר שרוחבם יותר מ-64 מטר, אם הם חוצים את כל העיר, הרי שהם מחלקים אותה לשני חלקים, ויש לחשב את תחום השבת לכל חלק בנפרד. וכן שטחים פתוחים, כדוגמת גינות נוי ופארקים, שרוחבם יותר מ-64 מטר, שחוצים את כל העיר, מחלקים אותה לשני חלקים, ויש לחשב את תחום השבת לכל חלק בנפרד.

ולכאורה לפי זה, נתיבי איילון חוצים את תל אביב לשתי ערים, אלא שהואיל ויש 'עירוב' שמקיף את כל תל-אביב והערים הסמוכות לה, הרי שה'עירוב' מחבר את כל החלקים יחד. בנוסף לכך, גם כאשר יש כביש רחב שחוצה את העיר, אם ריבועי שני החלקים שמצידי הכביש מתחברים, הרי שהם נעשים כתחום אחד, ויוצרים להם ריבוע אחד משותף, כמבואר לעיל. בנוסף לכך, יש מקום לומר שהואיל והכבישים הללו נועדו לשימוש כל בני העיר, וכן השטחים הפתוחים שבתוך העיר, כדוגמת גינות, נועדו לשימוש כל בני העיר, הרי הם כחלק מהעיר ואינם חוצים אותה.

ויש חולקים וסוברים שאין העירוב והבלעת ריבועים ושימוש כל בני העיר, מחברים את שני החלקים שמצידי הכביש או הגינה שחוצים את העיר לכל ארכה. והעיקר כדעת המקילים. אבל נכון להחמיר שמי שחצה את הכביש הרחב, לא יתרחק ממנו יותר מי"ב מיל, מפני שיש סוברים שמעבר לי"ב מיל האיסור מהתורה (עי' לעיל הלכה א).[10]


[10]. למדנו שאין שתי ערים מתחברות אם יש ביניהן 64 מטר, כשיעור שני עיבורי העיר (שו"ע שצח, ז). וכן כתב הרמ"א שם, שאם העיר נפרצה לכל אורכה כשיעור זה, הרי שנחלקה לשתי ערים. וכן אם גינה שרוחבה 64 מטר תחצה את כל העיר, יחשבו שני חלקיה כשתי ערים. וכתב הרב בוקוולד בספרו 'קרית אריאל' על פי הוראת ריש"א, שנתיבי איילון, דרך נמיר מצפון לירקון, והירקון, שהם רחבים כשני עיבורים, חולקים את תל אביב לחמש ערים.

אולם מכמה צדדים נראה שכבישים אלו וכן הירקון אינם מחלקים את העיר. ראשית, העירוב שמקיף את כל החלקים הללו מצרף אותם לעיר אחת. שכל מה שאמרו שעיר שנפרצה מתחלקת, הוא בתנאי שגם חומתה נפרצה, אבל אם היא מוקפת מחיצה, היא נחשבת אחת. ואפשר לומר שגם אם העירוב נקרע ובפועל אסור לטלטל שם, מ"מ כל זמן שרובו קיים, העיר מצטרפת להיות אחת. וכ"כ בארח"ש כח, הע' קסג, בשם רשז"א, שלמד מדין קדשים קלים שמועילה להם מחיצה של עומד מרובה על הפרוץ (תוס' ב"מ נג, ב).

ואם הדרך שחוצה את העיר אינה ישרה, הרי שריבועי שני החלקים מתחברים והופכים את העיר לאחת, גם אם אין שם עירוב. וכ"כ ב'תיקון עירובין' (פרק ה, לט, ושם הערה קנו). וכתב בספר מחזה אברהם או"ח ע, שאפילו אם הריבועים אינם נוגעים זה בזה, אלא שהמרחק ביניהם פחות משני עיבורים, הרי הם מתחברים.

ועוד צד להקל, שכל מה שאמרו ששני עיבורים הם כ-64 מטר הוא לפי דרך שימושם הרגיל באותם הימים, אבל כאשר שימוש העיר מרווח יותר, יש להחשיב את כל מה שמשמש את בני העיר כעיבורה של עיר. וכך אפשר ללמוד מדין עיר שיושבת ליד הנחל, שאם יש שם אצטבא שרחבה ארבע אמות, כל הנחל נחשב כחלק מהעיר, ומודדים לעיר משפתו השנייה, ומשמע שכך עושים גם כשרחבו יותר מ-64 מטר. וכתב במ"ב שצח, מו, בשם ריטב"א (סא, א, 'ור"ח'), שהואיל "והנחל הזה שהוא לפני כל העיר וראוין להשתמש בו כל בני העיר, אע"פ שאינו ראוי לדירה – מעברין בו את העיר". ויש להוסיף את סברת המ"א שצח, יג, שמסתפק אולי יש ללמוד מדין נחל לצרף כל מקום שמשתמשים בו בני העיר. ואם כן הכבישים העירוניים, גם אם יהיו רחבים מאוד, כיוון שעומדים לשימוש בני העיר, הרי הם חלק מהעיר. וכן גינות ציבוריות. וכיוצא בזה כתב הרב בלייכר בספרו 'תחום שבת ומדידתו' עמ' 24. אבל אין להחשיבן כעיר אחת על פי הניהול של העירייה, שכך מוכרחים ללמוד מדין עיר שנפרצה (רמ"א שצח, ז).

למעשה, הואיל והדין דרבנן, אפשר להקל הן על פי סברת ה'עירוב' והן על פי סברת הבלעת ריבועים, גם כשכל סברה עומדת בפני עצמה. וקל וחומר כששתיהן יחד. וגם מעבר לי"ב מיל, שלדעת חלק מהראשונים איסור תחומין מהתורה – אפשר להקל על פי הסברות הללו, אבל בלא צורך גדול נכון לחוש לדעת המחמירים.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן