זמן קריאת שמע של שחרית הוא משעה שבני אדם רגילים לקום משנתם, שנאמר (דברים ו, ז): "וּבְקוּמֶךָ". וכיוון שיש אנשים שמקדימים לקום ב'עמוד-השחר' (עם אור ראשון),1 מן התורה הוא נחשב זמן קימה, ואפשר לקרוא בו קריאת שמע. והטעם, שנאמר 'בקומך' לשון יחיד, משמע אפילו בעת שיחידים קמים משנתם. אבל מי שקורא לפני כן קריאת שמע, לא יצא ידי חובתו, הואיל וקרא לפני שהגיע זמן קימה.
וחכמים עשו סייג למצווה, ותקנו שלא יקראו לכתחילה קריאת שמע אלא בשעה שיותר אנשים רגילים לקום ממטתם, שהיא שעה שכבר יש יותר אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חבירו ממרחק של ארבע אמות (שו"ע נח, א), שהוא זמן 'משיכיר' (כ-50 דקות לפני הנץ בימי ניסן).2
בשעת הדחק, כשאדם אנוס ואינו יכול לקרוא קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', יכול לקרוא את שמע משיעלה 'עמוד-השחר'. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה – יצא ידי חובתו. אלא שיש בזה הבדל: אם סיבת הקדמתו נבעה מאונס, אפילו אם נאלץ לעשות זאת בכל יום, יצא ידי חובתו; אבל אם הקדים לקרוא מחמת טעות, יצא ידי חובתו רק אם טעותו אירעה באקראי, היינו אחת לחודש. אבל אם טעה בזה יותר, קנסוהו חכמים שלא יצא, ועליו לחזור ולקוראה אחר 'משיכיר' (שו"ע נח, ג-ד, מ"ב נח, יט).
ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות של היום, שכן יש אנשים כדוגמת בני מלכים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות, נמצא שעד סוף שלוש שעות הוא זמן 'בקומך' (ויבואר בהמשך בהלכות י-יא).
והזמן המשובח ביותר לקריאת שמע הוא כ'ותיקין', היינו מעט לפני 'הנץ-החמה'.[3]
