אחת מתשע התקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי (שחי בתקופת חורבן בית המקדש השני), נוגעת לדין נשיאת כפיים. תקנתו היא שהכהנים לא יעלו לדוכן לשאת את כפיהם כשלרגליהם סנדלים או נעליים. אחד הטעמים לתקנתו – משום כבוד הציבור, שאין זה יאה שהכהנים יברכו את העם כשלרגליהם הנעליים שבהם התהלכו ברפש. וכן עבודת הכהנים בבית-המקדש היתה ללא נעליים, משום קדושת המקום, שאין ראוי שידרכו עליו בנעליים. והנימוק ההלכתי, שחששו שאם יהיו שרוכים לנעליים, עלולים השרוכים להיפתח, ותהיה בזה אי נעימות, הואיל והכהן עומד על הדוכן שהוא מקום גבוה וכל העם רואים אותו, וכדי להסתיר את חרפתו, יתכופף לקשור את נעליו, ויחשדו בו שאינו כהן, ולכן הוא מתכופף ונמנע מלשאת את כפיו (סוטה מ, א).
על פי הטעמים הללו אין לעלות לדוכן עם נעליים או סנדלים שהולכים בהם ברחוב, וכן אין לעלות לדוכן בנעלי בית שיש להם שרוכים. ונעלי בית שעשויות עור, אפילו הן בלא שרוכים, אסור לעלות בהן לדוכן, משום שסתם נעל עשויה עור, וכל נעלי העור נאסרו בתקנת רבן יוחנן בן זכאי. אבל בנעלי בית שאינן עשויות עור, ואין להן שרוכים, מותר לעלות לדוכן.
במקום שאין רגילים לבוא בפני אנשים מכובדים יחפים או בסנדלים בלא גרביים, ראוי שהכהנים יעלו לדוכן עם גרביים לרגליהם (מ"ב קכח, יח). ובמקום שגם בפני אנשים מכובדים נוהגים לילך בסנדלים ללא גרביים, מותר לשאת כפיים יחפים (עולת תמיד ס"ק יא).
לעיתים מתעוררת שאלה, מה יעשה כהן נכה שאינו יכול לחלוץ את נעלו, וכן מה יעשה כהן בצבא, כשאין לו זמן לחלוץ את נעליו הצבאיות. במקרים כאלו של שעת הדחק, ישנם פוסקים שמקילים לכהן שישא את כפיו ויעמוד על קרקע בית הכנסת ולא יעלה לדוכן. כי יש סוברים שכל התקנה היא דווקא שלא לעלות לדוכן בנעליים, משום שהדוכן הוא מקום גבוה, ואז הרגליים והנעליים של הכהנים נראות היטב ויש בכך גנאי. אבל אם הכהן עומד על הרצפה בגובה שווה לשאר הציבור, אין איסור לשאת כפיים בנעליים. בשעת הדחק, יכולים הכהנים לסמוך על הפוסקים הללו, ולברך את ישראל בנעליים שלא על גבי הדוכן, ובלבד שהנעליים יהיו נקיות (עיין אג"מ או"ח ח"ב לב לגבי נכה; ולעניין שעת הדחק בציץ אליעזר יד, יא, וביחו"ד ב, יג).
