ראוי שכל יהודי שעומד למכור את חמצו יקרא את שטר ההרשאה שעליו הוא חותם, כדי שיבין שהוא ממנה את הרבנות למכור את חמצו וידע שהמכירה מוחלטת. אמנם גם אם לא קרא וסמך על הרב, מכירתו כשרה, שכן אם בפסח יבוא הגוי לקחת את החמץ והרב יאמר לו שאכן החמץ שייך לגוי ועליו לתת לגוי את חמצו – יתן, נמצא שהמכירה כשרה.
יש לכתוב בשטר המכירה את שם המוכר ואת כתובתו בכתב קריא, כדי שידע הקונה הגוי מי המוכר והיכן הוא גר, וכך אם ירצה הגוי, יוכל לקחת את חמצו. בעבר, לכתחילה נתנו לגוי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ (מ"ב תמח, יב). אולם כיום מסתפקים בכך שמציינים את מספר הטלפון של מוכר החמץ, כדי שאם הגוי ירצה, יוכל להתקשר אליו כדי לקחת את חמצו. וזה היסוד החשוב ביותר, שידעו כל המוכרים, שאחר המכירה אכן החמץ שייך לגוי וצריך לאפשר לו להיכנס לבית ולקחת את חמצו.
לכתחילה היה ראוי לציין בשטר את כל מיני החמץ הנמכרים, ואף לציין את מחירם, והיו שדקדקו בזה. אולם למעשה קשה מאוד לבצע זאת, ולכן נוהגים לכתוב שכל החמץ של המוכר כלול במכירה, והמחיר הוא לפי המקובל בשוק וכפי שיקבעו אותו שמאים (עי' באו"ה תמח, ג, 'בדבר מועט').
נכון לכתוב בשטר המכירה היכן בדיוק יהיה החמץ מונח. כגון: "בארון המטבח העליון משמאל", או "בחדר הימני בארגז שיסומן לכך". אפשר גם לציין מספר מקומות. בדיעבד גם בלא זה המכירה כשרה, אבל צריך לרכז את החמץ במקום מיוחד ולסמנו. וכל מה שמכניסים לאותו מקום שנקבע למכירה עד כשעתיים לפני זמן איסור הנאה מחמץ נכלל במכירה.
אפשר למכור את החמץ על ידי שליח שיכתוב את כל הפרטים הנדרשים ויחתום על השטר במקום בעל החמץ. ניתן למכור את החמץ בטלפון או באינטרנט. ואף שבאופן זה אין המוכר מבצע פעולת קניין שבה הוא ממנה את הרב לשליחו למכירת החמץ, העיקר הוא הקניין שנעשה בעת שהרבנות מוכרת את החמץ לגוי, וקניין זה חל עבור כל המבקשים מהרבנות למכור את חמצם. במטבחים של מוסדות ציבור ימכור המנהל או מישהו מטעמו את החמץ.[5]
אין למכור את החמץ הבלוע ודבוק בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו כדי להבהיר לכל שמדובר במכירה אמיתית, וכאשר כותבים שמוכרים את החמץ הבלוע ודבוק בכלים המכירה נראית כחוכא ואיטלולא, שאין לחמץ זה שום שווי, ואין בעולם גוי שמעוניין לקנות אותו. גם אין למכור את הכלים עצמם לגוי, כי לאחר הפסח יצטרכו לטבול אותם במקווה לפני השימוש.[6]
עי' בסידור פסח כהלכתו יא, ז-ח ובהערות. וכתב שם, יב, שאפשר לחתום על מכירת חמץ אצל כמה רבנים, אף שכל אחד מהם מוכר לגוי אחר, והראשון שימכור מכירתו חלה. ולכתחילה לא יעשה כן, מפני שבכך המכירה נראית כהערמה, ורק אם חושש שבמקום אחד אולי לא ימכרו בשמו יבטח את עצמו בעוד מקום. ועי' בפס"ת תמח, ו.
[6]. המוכר במכירת חמץ את כלי האכילה שלו לגוי, יצטרך אחר הפסח לטובלם, כדין כלי מאכל שנקנו מגוי, וכ"כ חת"ס או"ח קט, וכן דעת רוה"פ. (אמנם בערוה"ש יו"ד קח, נב, הקל בזה). והאמת שאין שום צורך במכירת הכלים, מפני שאחר שמבטלים את החמץ אין בזה שום חשש. ואפילו כשיש ממשות חמץ על הכלים, כל זמן שאין שם חמץ בשיעור כזית לדעת רוב הפוסקים אין צריך לבערו, כמבואר בשועה"ר תמו, קונ"א א' (לעיל ד, 5). אלא צריך להניח את כלי החמץ במקום סגור, ואחר הפסח צריך להסיר מהם ממשות חמץ לפני שישתמשו בהם. ולכתחילה כדי לצאת גם ידי הסוברים שצריך לבער פחות מכזית (מ"א תמב, יב), צריך להסיר מהכלים לפני פסח כל ממשות חמץ, או לפוגמו על ידי חומרי ניקוי, עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ואזי אפילו אם ישאר בו שיעור כזית אין צריך לבערו. לכן אין צורך למכור את החמץ שעל הכלים וק"ו שאין למכור את הבלוע בכלים.
