ו – קטניות שלא נגעו במים, ושמני קטניות

[3]. דעת רוה"פ שלא להחמיר בקטניות יותר מבמיני דגן, וכ"כ בשעה"ר תנג, ה; ח"א קכז, א; מהרש"ם א, קפג; באר יצחק יא, מרחשת ג; ומרן הרב קוק באורח משפט קיא. אמנם יש שהחמירו בזה, ומהם: שואל ומשיב קמא א, קעה; מאמר מרדכי לב. וטעמם שהעולם לא יבין את החילוק, שהרי הקטניות אינן מחמיצות כלל. ועוד חששו שמא אם יעשו את הקטניות כמצות יטעו ויחשבו שאפשר לקיים בהן מצוות אכילת מצה. והלכה כמיקלים, שהם הרוב, ועוד, שבכל מחלוקת שבמנהג הלכה כמיקל.

עוד נחלקו הראשונים האם חליטה מועילה לקטניות, שכן בחמשת מיני דגן מעיקר הדין חליטה מבטלת את אפשרות החימוץ, אלא שהוסכם על ידי הגאונים שאין מי שיודע לחלוט, וכן נפסק בשו"ע תנד, ג. אולם בקטניות שאסורות ממנהג, לאור זרוע ב, רנו, מותר לאכול קטניות חלוטות. ולמרדכי והגהות ר' פרץ לסמ"ק סי' רכב – אסור.

[4]. בתה"ד קיג מבאר ששמן הנעשה מקטניות אסור, מפני שלותתים (מרטיבים) אותן לפני כן, וכ"כ רמ"א תנג, א. ומשמע מתה"ד שאם לא נלתתו מותר. ור' יצחק אלחנן, בשו"ת באר יצחק יא, מקל יותר, שאם יבדקו את הקטניות תחילה מגרעיני דגן, השמן היוצא מהם מותר, מפני שנעשה מעשה המוכיח שיודעים את האיסור. וכיוצא בזה התיר בשו"ת עמק הלכה קלד יי"ש מקטניות, מפני שהאיסור עליהן ולא על הנוזל היוצא מהן.

לעומתם יש אחרונים שאסרו את השמן היוצא מקטניות גם כאשר הקטניות לא נלתתו, וכ"כ נשמת אדם לג, אבנ"ז או"ח שעג. אבל מלשון תה"ד ורמ"א שהעתיק את דבריו משמע שהשמן מותר. ולכאורה קשה, שהרי אח"כ יערבו את השמן בתבשיל שיש בו מים, וכיוצא בזה בדגן אסור. אלא שלדעתם המנהג לאסור קטניות בעודם גרעינים או קמח, ולא כשהם שמן. ואין לחשוש שמא נתערבו בגרעיני הקטניות מיני דגן, וכשיערבו את השמן היוצא מהם במים יחמיץ, מפני שהשמן שבא מהדגן בטל בשישים לפני הפסח ואינו חוזר וניעור, כמבואר בשו"ע תמז, ד. בנוסף, כפי הנראה, נוזל היוצא מדגן אינו מחמיץ, וכך מבואר באורח משפט קיא-קיב, וכיוצא בזה כתב בשו"ת מרחשת ג'. ובשו"ת צמח צדק התיר זאת לעניים, ובתנאי שבעוד הקטניות גרעינים לא נגעו במים.

וידוע פסקו של מרן הרב קוק באורח משפט קח-קיד, שהתיר באופן יותר מרווח שמן שומשמין, שבנוסף על כך שהגרעינים לא נלתתו, אחר שנעשו שמן עברו טיגון, וכיוצא בזה במיני דגן מבטל את יכולת החימוץ, וק"ו שיועיל לשמן קטניות. וכ"כ באבנ"ז או"ח תקלג לעניין שמן מרעפס שעבר בישול. (תשובתו נכתבה בשנת תרנ"ח, י"א שנה לפני מרן הרב קוק). והבד"ץ מעדת אשכנזים-חסידים בירושלים יצא כנגד מרן הרב קוק ברעש גדול ובמחאות גלויות, ולא חשו לכבוד התורה ולכבוד כל הפוסקים הרבים שכבר התירו הרבה מעבר לכך. והרב קוק ענה להם בבקיאות וחריפות ובראיות חזקות מאוד. ובתוך דבריו כתב (עמ' קכג): "ובאמת דרכן של רבותי הגאונים הצדיקים שזכיתי לשמשם, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, היתה שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל, ביחוד בדברים שאין היסוד חזק על זה בדברי רז"ל בתלמודים. שדי לנו מה שלא נזוז ח"ו ממה שהונהגנו עפ"י מנהגי רבותינו הפוסקים, אבל בפרטים שיש לדון לכאן ולכאן, ודאי הנוטה להקל להיות חכם להיטיב הרי זה משובח, ובלבד שיהיו דבריו מיוסדים עפ"י עומק ההלכה וסברה ישרה…" ועוד, שהמוסיף איסור על איסור שאין עיקרו מהדין, יש חשש שעובר בלאו הבא מכלל עשה לרש"י בר"פ קמא דביצה, שכתב (עמ' קכו): "והא דאמרינן בכולי הש"ס שאין גוזרין גזירה לגזירה, מהאי קרא נפקא (ויקרא יח, ל): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי, עשו משמרת, כלומר גזירה למשמרתי לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזירה לגזירה". וכנגד מה שכתבו שצריך להחמיר יותר ויותר בדורינו, כתב: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא ע"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר עפ"י עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת, שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל" (שם עמ' קכו).

על פי זה, מצד הדין, גם אם היו לותתים את השומשמין, השמן היוצא מהם כשר לפסח, שבדין שיסודו במנהג הלכה כדעת המקילים. אמנם זה סותר את הכלל שמשווים קטניות לדגן, ונכון ללכת לפי הכלל, וכך כתבתי למעלה בדעה האמצעית שהיא העיקר להלכה.

[5]. שמן סויה מופק בלא שמרטיבים את הסויה, נמצא שלדעת רוה"פ ומרן הרב קוק, אין בו איסור. ואף אם היה נלתת לפני כן, העיקר כדעת המקילים בדין שמקורו במנהג. ועוד, שספק אם הוא בכלל האיסור, שרק לפני כמאה שנה הגיעה הסויה לאירופה, וכתב באג"מ או"ח ג, סג, שרק מה שנהגו בפועל לאיסור בכלל המנהג.

לגבי שמן כותנה, כ"כ במקראי קודש ב, ס, ושמע כן בשם רבי חיים מבריסק, וכ"כ בספ"כ טז, ד, בשם הרב פיינשטיין. אמנם במנח"י ג, קלח, מחמיר. ←

שמן בוטנים: כבר למדנו בהלכה ד שנהגו בליטא לאכול בוטנים, וכ"כ באג"מ או"ח ג, סג, מפני שרק מין שידוע כי נהגו בו איסור בכלל האיסור, ובוטנים נתחדשו אח"כ ולא חל עליהם האיסור. לעומת זאת במקראי קודש ב, ס, ושו"ת חלקת יעקב צז, אסרום באכילה והתירו שמנם. וכ"כ במלמד להועיל או"ח פח. וכ"כ בשרידי אש ב, לז, והזכיר שבאבנ"ז או"ח שעג, אסר. למעשה, מי שאינו יודע שמנהג משפחתו להחמיר – רשאי להקל, שזה ספק במנהג.

[6]. אמנם הבד"צ נוהגים להחמיר בלציטין המופק מליפתית. אבל לפי ההלכה אין בזה איסור קטניות, מפני שיש לגביו ספיקות רבים לקולא. ראשית, הליפתית אינו מין קטניות, אלא ממשפחת המצליבים שפירותיו לופתים את הגבעול, וזרעוניו גדלים בשרביטים כדוגמת חרדל, ומהם מפיקים שמן לתעשיית מזון. ולפי אג"מ או"ח ג, סג, אין לאסור דבר שלא היה מפורש במנהג. בנוסף, יש לדון אם יכול לחול דין קטניות על זרעוני הצמח כאשר ברור שעיקר הצמח אינו קטניות. אמנם לאבנ"ז או"ח שעג, השמן המופק מליפתית (רעפס) נחשב קטניות כדוגמת חרדל (אולם גם לדעתו אם ירתיחוהו אח"כ מותר, כמבואר בסימן תקלג). בנוסף, כבר למדנו שלגבי שמן המופק מקטניות יש דעות שהוא מותר. וכ"כ מהרש"ם א, קפג, ששמן רעפס כשר מפני שמפיקים את השמן בלא שלותתים את הגרעינים במים, וכבר למדנו שבזה רוה"פ מקילים, כדוגמת שמן שומשמין. בנוסף, השמן בטל ברוב לפני הפסח, ולדעת באר יצחק כיוון שעירבוהו לפני הפסח בטל. ובדבר שיסודו במנהג, פשוט שבכל כך הרבה ספקות, הלכה להקל. וכן פסק הראשל"צ הרב אליהו כמובא בשו"ת עמא דבר א, סב.

[7]. אף אם נתערבו קטניות בפסח, כבר כתב הרמ"א תנג, א, ומ"ב ט, שבטלים ברוב, אמנם ברור שאין לעשות כן לכתחילה. אבל כאן הם הוכנסו לפני הפסח, ולא כדי לבטל את האיסור ברוב, שהרי למנהג ספרדים מותר לאוכלם. לפיכך כיוון שבטלו ברוב לפני פסח, מותר לאוכלם בפסח. בנוסף לכך, כבר פסק הרב יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק י"א (כמובא בהערה 4) שלא חל איסור קטניות על שמני קטניות שהשגיחום לפסח. וכך הורה למעשה הרב רבינוביץ.

קטניות כשהן ירוקות, כדוגמת אפונה ושעועית ירוקה כשיוצאות מתרמיליהן, יש אומרים שהן מיני ירק ואינן במנהג איסור קטניות. כ"כ אשל אברהם (אופנהיים) תנ"ג; מעדני שמואל על קיצושו"ע קיז, כד, ב; וכן ביאר במרחשת ח"א ג, את הרמ"א; וכך מובא בשמעתתא דמשה או"ח תנג, א, בשם הרב פיינשטיין. ורבים החמירו, ומהם: שו"ת יד יצחק ג, צב, ב; שו"ת מהרא"ב ב, נ. וכיוון שמדובר במחלוקת במנהג, הלכה כמקילים.