אחרי שלמדנו על מעלתה של ארץ ישראל מובן מדוע ההוראה האלוקית הראשונה ליהודי הראשון, אברהם אבינו, היתה ללכת לארץ ישראל, שנאמר (בראשית יב, א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", כי דווקא בארץ יוכל עם ישראל לגלות בשלמות את דבר ה' לעולם, שנאמר (שם, ב-ג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ולכן הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו (שם יג, טו-יז): "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם… קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (וכן שם טו, ז; יז, ח).
ליצחק אבינו היתה מעלה מיוחדת. הוא אמנם לא זכה לעלות לארץ כאביו, אבל זכותו הגדולה שהוא נולד בארץ, והיה היהודי הראשון שנימול ביום השמיני, ועל כן כולו קודש. הדבר בא לידי ביטוי בכך שנעקד על גבי המזבח כעולה תמימה. ולכן ניתנה לו הוראה מיוחדת, להישאר בארץ למרות קשיי הרעב. שנאמר (בראשית כו, ב-ג): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ…"
חייו של יעקב אבינו היו מסובכים יותר, הוא התמודד עם אח רשע ונאלץ לברוח מהארץ, אולם דווקא מתוך הסיבוכים למדנו עד כמה הקשר של ישראל לארץ עמוק ונצחי. בשעה שברח מעשו אחיו, לאחר מראות הסולם, הגילוי האלוקי אליו היה על עניין ארץ ישראל, שנאמר (בראשית כח, יג-טו): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת…" (וכן שם לה, יב; מו, ד).
בסוף ימיו נאלץ יעקב אבינו לרדת מצרימה, אל בנו יוסף, שנעשה שליט ומשנה למלך. כשהרגיש שימיו קרבים למות, קרא לבנו יוסף, וביקש ממנו שלא יקבור אותו במצרים. ואף שיוסף יכול היה לדאוג לו לקבורה מכובדת מאוד במצרים, ביקש יעקב שיחזירוהו לארץ, לקברי אבותיו שבמערת המכפלה. וכל כך דאג על זה, עד שדרש מיוסף להישבע לו על כך. ולא נחה דעתו עד שחזר ודיבר על כך בהרחבה עם כל בניו. ובסיימו לדבר על מערת המכפלה וקברי אבותיו גווע יעקב אבינו ונאסף אל עמיו. כך יצא שלאחר פטירתו הלכו כל בניו במסע רגלי ממושך למערת המכפלה שבחברון, ובמשך הדרך הארוכה הפנימו בקרבם את התודעה, כי ארץ מולדתם היא ארץ ישראל, ואליה ישובו אחר שיסתיימו ימי הגלות שנגזרו עליהם במצרים (בראשית מז, כט-לא; מח, כא; מט, כט-לב).
המורשת הזו שהונחלה לבני ישראל מהאבות, נותרה בלבבותיהם של בני ישראל במצרים. ולמרות העבדות הקשה במצרים, ידעו תמיד כי יום יבוא, וה' אלוהי אבותיהם יפקוד אותם ויחזירם אל הארץ אשר נשבע להם. ואכן תכלית יציאת מצרים היתה לחזור לארץ ישראל ולגלות בה את דבר ה', שנאמר (שמות ו, ח): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (וכן שם ג, ח; ג, יז; יג, ה; יג, יא).
וכן יוסף הצדיק ביקש להיקבר בארץ ישראל. ואף כי ידע שלאחר מותו לא תהיה ביד בניו יכולת לקוברו בארץ, לא התייאש מלחזור לארץ, והשביע את בני ישראל, כי בעת שייגאלו ממצרים, ישאו את עצמותיו עמהם, ויחזירוהו לארץ מולדתו, כדי לקוברו בנחלתו שבארץ ישראל (בראשית נ, כד-כה). אכן בצאתם ממצרים נשאו עימם את עצמותיו בכל מסעותיהם, ומשה רבנו היה אחראי על כך במדבר, וכשזכו להיכנס לארץ קברוהו בשכם.
