שאלה מרכזית במצוות “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”, עד היכן מגיע חיוב מצווה זו. ברור לכל, שהרואה את חבירו בסכנה, כגון שבאים ליסטים להורגו, או שהוא טובע בנהר, שחובה עליו לקום ולהצילו.
אלא שהשאלה היא, מה הדין במקרה שכדי להציל את החבר, צריך המציל לסכן את חייו. האם גם אז מוטלת עליו המצווה “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”, ועליו להיכנס לתוך הסכנה כדי להציל את חבירו, או שהמצווה מוטלת על המציל רק כאשר הוא אינו מסתכן בנפשו.
לדוגמה, אדם שעבר ברחוב וראה בית שעולה באש, ומתוכו צועקים ילדים לעזרה. הוא יודע שאם ינסה להיכנס לבית להצילם, יתכן מאוד שאף הוא יחנק מהעשן ישרף וימות. האם במקרה כזה עליו להיכנס לתוך הסכנה כדי להציל את הילדים, או שמא במקום שיש סכנה ממשית, אין חובה להסתכן כדי להציל חיי יהודי אחר?
תשובה: שתי שיטות עיקריות נאמרו בהלכה זו, יש אומרים שככלל, מצוות “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ” שווה לשאר המצוות שבתורה, וכשם שאין מצווה לסכן את הנפש כדי לקיים מצוות אחרות, כך אין אדם צריך לסכן את נפשו כדי להציל את חבירו. ויש אומרים, שמצוות “לֹא תַעֲמֹד” שונה משאר המצוות, ומאחר שחבירו נמצא בסכנת מוות, מצווה להיכנס לספק סכנה כדי להצילו.
וכיוון שסוגיה זו יסודית, נרחיב בהלכה הבאה בביאור שתי השיטות. אך נציין, שכל הדיון אודות מצוות “לֹא תַעֲמֹד” נוגע לאדם רגיל בחיים האזרחיים. אולם בעת מלחמה, חובת הנכונות להסתכן ולהלחם אינה נובעת ממצווה זו, אלא ממצוות המלחמה. ואם הדבר נצרך על פי הוראת הפיקוד הבכיר, מחויב החייל להיכנס לסכנה ממשית, ואפילו למצב שבו מירב הסיכויים שלא יחזור חי מהקרב. משום שבעת מלחמה החשבון הוא כלל-לאומי, וכדי לנצח צריכים היחידים להיות מוכנים לסכן את חייהם (עיין פניני הלכה “העם והארץ” ד, א; ד, ג).
