למדנו, שאין אדם מחויב להיכנס לסכנה ממשית כדי להציל את חבירו, אבל יש בזה מצווה ומידת חסידות. על פי זה מובן הדין לגבי תרומת איברים מאדם חי, שאין חובה לתרום, אבל יש בזה מידת חסידות. לדוגמה, אין חובה לתרום עבור מי שסובל מסיסטיק-פיברוזיס אונה אחת מן הריאות. וכן אין חובה לתרום חלק מן הכבד עבור מי שסובל משחמת-הכבד, שחייו בסכנה. וכן לגבי כליה. משום שאין חובה להציל את החבר תוך סיכון עצמי ממשי. אבל המתנדב ותורם מקיים מצווה גדולה ויש בזה מידת חסידות.
ואמנם יתכן שבחלק מן התרומות הללו אין סכנה ממשית, ואף-על-פי-כן אין חובה לתרום. משום שכתב הרדב"ז, שאין חיוב לתרום איבר עבור הצלת החבר (ועיין להלן יד, א-ב).
לגבי תרומת דם, ברור שיש מצווה לתרום דם עבור חבר הנמצא בסכנה. אלא השאלה היא האם על פי התורה ניתן לחייב אדם לתרום מדמו. כתב הרב וואזנר, שבמצב שיש חולה מסוכן הנצרך לדם נדיר, חובה על מי שיש לו אותו סוג דם לתרום, כדי להצילו. ואפילו אדם שחושש שמא יחלה מעט בעקבות התרומה, מחויב לתרום, הואיל ואין סכנה בתרומת דם, והצער המועט או החשש מפני מחלה קלה, אינם יכולים לשמש תירוץ להשתמטות מקיום המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שבט הלוי ה, ריט).
ואמנם בזמן שישנם אנשים אחרים שיכולים לתרום דם, מסתבר שאדם חלש יכול לומר, עדיף שבריאים וחזקים ממני יתרמו. אבל כאשר אין מי שיתרום, וחיי אדם בסכנה, חובה לתרום דם (עיין בשו"ת ציץ אליעזר טז, כג).
הרב פיינשטיין נשאל, האם מותר לאדם לתרום דם עבור תשלום כספי. סיבת השאלה היא, שהרי אסור לאדם לחבול בעצמו, והשאלה אם-כן האם מותר לאדם לחבול בעצמו עבור כסף? השיב הרב פיינשטיין שמותר, משום שאין זה נחשב חבלה, שהרי בזמנים עברו נהגו להקיז דם לרפואה. ואף שכיום אין זה נחשב לרפואה, מכל מקום לא נחשיב תרומת דם כחבלה האסורה (אג"מ חו"מ א, קג). ועוד שכל האיסור לחבול בעצמו הוא דווקא דרך בזיון והיזק, אבל כאן לשם תועלת רפואית ורווח כספי – אין איסור. בנוסף לכך אמר הרב אוירבאך, שמאחר שיש בתרומת הדם מצווה של הצלת נפשות, אין היא נקראת חבלה (נשמת אברהם יו"ד שמט, ע' רס"ה). ויש מי שכתב, שלכתחילה עדיף לתרום דם שלא על מנת לקבל שכר (שו"ת וישב משה ח"א צג-צד).
