מצווה גדולה לשמור על החיים ולקיימם. וכל-כך גדולה מצווה זו, עד שאמרו חכמים שהיא דוחה את כל המצוות שבתורה, שנאמר (ויקרא יח, ה): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'”, ולמדו חכמים מכאן שכל המצוות ניתנו כדי שיחיו בהם, ולא כדי שימותו על ידן, ולכן פיקוח-נפש דוחה את כל המצוות (יומא פה, ב).
עניינן של כל המצוות להרבות חיים וברכה בעולם, שכן על-ידי המצוות האדם מתקשר אל בורא העולם, מקור החיים כולם. ולכן כאשר החיים עצמם נמצאים בסכנה, המטרה הראשונה היא לשמור עליהם.
למשל: חולה מסוכן שכדי להציל את חייו נחוץ להאכילו מאכלים אסורים, עליו לאוכלם כדי להינצל. וכן חולה שצום יום הכיפורים מסוכן עבורו, מצווה שיאכל וישתה ביום הכיפורים (שו”ע או”ח תריח, א). וכן לעניין ברית מילה, במצב שהתינוק חולה ויש חשש שהברית תסכן את חייו, למרות שמן הדין צריך למול דווקא ביום השמיני, אסור למולו כל זמן שהוא חולה, משום שפיקוח-נפש דוחה את כל המצוות (שו”ע יו”ד רסג, א).
המצווה המפורסמת ביותר שנדחית פעמים רבות מפני פיקוח-נפש היא מצוות השבת. ואף שערכה של השבת ידוע, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, מכל מקום בכל עת שנמצא לפנינו חולה שנשקפת סכנה לחייו, מצווה לחלל עליו את השבת כדי להצילו.
ואפילו כאשר אדם נמצא במצב של ספק סכנת נפשות, מצווה להזדרז ולחלל את השבת כדי להצילו. וכל השואל באותו זמן שאלת חכם, האם מותר להציל אדם שנמצא בספק סכנת נפשות, הרי הוא כשופך דמים, מפני שעד שישאל עלול החולה למות (שו”ע או”ח שכח, ב). ואף הרב שנשאל על כך מגונה, משום שהיה צריך להסביר בשיעוריו את היסוד הזה שפיקוח-נפש דוחה שבת. ולא לגרום למצב שבו אדם מוטל בסכנה, ובמקום להצילו יבואו וישאלוהו האם מותר לחלל שבת עבורו (מ”ב שכח, ו, בשם הירושלמי).
ולכן אמרו חכמים, שבמקום שצריך לחלל שבת כדי להציל חולה, משתדלים לחלל את השבת על ידי הגדול ביותר שנמצא באותו מקום, ולא על ידי קטנים או פחותי עם. כדי שיבינו הכל שאין כאן שום זלזול ח”ו בקדושת השבת, אלא שכך היא ההלכה שפיקוח-נפש דוחה שבת, ולכן אפילו גדולי ישראל מזדרזים לחלל את השבת, כדי להציל את החולה (שו”ע או”ח שכח, יב; מ”ב לד).[6]
