כלל נקוט בידינו: פיקוח-נפש דוחה את המצוות שבתורה. ואם יבואו רשעים ויכפו אדם לחלל שבת עבורם, ואם לא כן יהרגוהו, עליו לחלל את השבת כדי להציל את חייו.
אולם שלוש מצוות יוצאות מכלל זה, שבהם בשום פנים ואופן אין לשמוע בקול הרשעים, ועליהם אמרו “יהרג ובל יעבור”, ואלו הן: עבודה-זרה, שפיכות-דמים וגילוי-עריות. משום שאלו עבירות חמורות כל כך, עד שאין שום ערך לחיים שבהם נאלצים לעבור כאלו עבירות נוראות.
ועוד צריך לדעת: מה שאמרנו שבכל שאר המצוות אדם צריך לעבור על המצוות ולשמור על חייו, כל זה הוא בתנאי שאותם רשעים כופים אותו לעבור עבירות למען הנאתם, כגון שרוצים שיעבוד למענם בשבת. אבל אם כל כפייתם מכוונת כדי לבזות את התורה, ולהראות שהנה יהודי זה עובר על מצוות תורתו, אזי אם כפו אותו לעבור עליהן ביחידות, יעבור ואל יהרג. אבל אם כפו אותו לעבור עליהם בפרהסיא, היינו שעשרה יהודים יודעים על כך, עליו ליהרג ולא לעבור. משום שבמצב כזה, כבר לא מדובר רק על המצוות הפרטיות הללו, אלא על כבודה של התורה כולה. ועל עקרון כזה הננו מצווים ליהרג ולא לעבור. ובשעת גזירת מלכות שמגמתה להעביר את ישראל על דתם, אזי גם על מנהג יהודי, כדוגמת מנהגם בקשירת הנעליים, יש להיהרג ולא לעבור, מפני שכל פרט בגזירה מכוון בעצם כנגד התורה ואמונת ישראל (שו”ע יו”ד קנז, א).
למרות חשיבותם העצומה של החיים בעולם-הזה, יש עקרונות וערכים ששורשם בעולם האמת והנצח, והם דוחים את כל חיי העולם הזה. צריך לדעת, שבזכות הקשר של עם ישראל אל אותם ערכים מוחלטים, עם ישראל חי וקיים, וכל רשעי העולם לא הצליחו ולא יצליחו לכלותו. על ידי מסירות הנפש וההתקשרות לערכי הנצח – החיים שלנו מתרוממים למעלה נצחית, ובזכות זה הננו קשורים לעולם האמת, וזוכים לנחול את העולם הבא. ולכן כל יהודי צריך לדעת, שבזמן שהוא נתבע לוותר על עקרונות היסוד שלו, עליו למסור את נפשו ולא להתפשר.
עוד מצווה דוחה פיקוח-נפש של יחידים – מצוות כיבוש הארץ. שהרי מכך שצוותה אותנו התורה לכבוש את הארץ, משמע שעלינו להלחם, וברור שהתורה לא ציוותה אותנו לסמוך על הנס. ולפיכך מצוות כיבוש הארץ וההגנה עליה, מחייבת אותנו להיות מוכנים למסירות נפש (עיין בפניני הלכה “העם והארץ” ג, ד; ד, ב).
