יסוד אמונת ישראל ברצון להבין את ההוויה וכל אשר בה ולהיות שותף עם ה’ בהוספת טובה לכל הברואים (בראשית יח, יט; רמב”ם ע”ז א, ג; אורות ישראל א, ד-ה). רצון זה מבטא את התכונה הנעלה ביותר שבאדם, שרוצה להבין את העולם ולעשותו טוב יותר. בנתינת התורה התברר שזו המשמעות העמוקה של ‘צלם אלוהים’ שבאדם, והתברר שעל ידי הרצון להבין ולהיטיב, האדם מתקרב אל ה’ באופן הנעלה והטהור ביותר.
כפי שנלמד להלן (ב, א), לכל בני האדם ישנה תכונה בסיסית של אמונה, שאצל רובם היא מתפרשת כאמונה באלוהים, שהוא המקור לכל החיים, והוא שמאציל ערך עליון ומקודש לכל הערכים שמעניקים לחיים משמעות גדולה ומרוממת. אולם בישראל תכונת האמונה מופיעה בעוצמה חזקה כל כך, עד שהיא מניעה את ישראל שלא להסתפק באמת ובטוב מוגבלים, ומדרבנת אותם תמיד לחתור להתקדמות, ולתת לכל דבר משמעות מוסרית עמוקה יותר ונצחית. לכן ישראל נקראים “מאמינים בני מאמינים” (שבת צז, א). לא זו בלבד, אלא שסיפור תולדות חייו של עם ישראל, התנ”ך, הוא סיפור תולדות גילוי האמונה בעולם.
ככלל, התכונות הטובות הן הבסיס לקליטת אמונת ישראל, וכפי שאמרו חכמים (יבמות עט, א) ששלוש תכונות מאפיינות את עם ישראל: א) רחמנים – רגישים לצערן של הבריות; ב) ביישנים – בעלי יראת שמיים וענווה; ג) גומלי חסדים – רוצים להיטיב לבריות.
על בסיס התכונות הטובות, כדי לקלוט את אמונת ישראל נצרכים לארבע מידות עיקריות: חסד וגבורה, ענווה וחכמה, והן המידות שהצטיינו בהן גדולי ישראל.
מידת החסד – שמבטאת את הרצון האין סופי לתקן את העולם כולו ואת האמונה העמוקה שהדבר אפשרי. מתוך כך בעל מידת החסד מתמסר ככל יכולתו כדי להוסיף טובה וברכה לעולם. במידת החסד הצטיין במיוחד אברהם אבינו אבי המאמינים.
מידת הגבורה – כדי שיוכל כמו אברהם אבינו לשאול את השאלות הגדולות והעמוקות עד תהום, וגם אם יעבור זמן רב עד שיקבל תשובה, יתאזר בגבורה וימתין לה, ולא יתפתה לקבל תשובות חלקיות שימשכו אותו אל האלילות. הגבורה גם נדרשת כדי שיוכל להתמסר לתיקון העולם כנגד כל המכשולים ואף יהיה מוכן למסור את נפשו על האמונה, כאברהם אבינו באור כשדים, ויצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח.
מידת הענווה – כדי שיוכל לקלוט את הגילוי האלוהי בלא לערב בו שום עמדה אישית ובלא יומרה להבין יותר ממה שהתגלה לו. מי שאינו בעל ענווה, גם אם יהיה לו רצון טוב, יערב את הטיותיו האישיות ברעיון האלוהי, וכעובדי האלילים יטעה להיגרר אחר רעיונות חלקיים, ולא יוכל לשאוף לתיקון מלא של העולם. במידת הענווה הצטיין במיוחד משה רבנו אבי הנביאים. עוד על חשיבות מידת הענווה לאמונה להלן בהלכה יד.
חכמה – כדי לקלוט את הרעיונות הגדולים ולזכך את ההבנה מכל סיג וטעות. שכן בלא חכמה, גם אם יהיה עניו וטוב, לא יקלוט את האמונה והתורה בטהרה, וייטה אל האלילות המגשימה ומקטינה כל רעיון. כפי שאמרו חכמים (אבות ב, ה): “אין בּוּר ירא חטא ולא עם הארץ חסיד”. כדי שהחכמה אכן תוביל לבירור אמיתי ומדויק, צריך לדבוק ביושר ובאמת בלא פשרות, להעז לשאול בגבורה את השאלות הגדולות והקשות. וגם אם יעבור זמן רב, לא יתפתה לקבל תשובות חלקיות שימשכו אותו אל האלילות, אלא ימתין עד שתתגבש בדעתו תשובה אמיתית ומדויקת, ויקבל אותה גם כאשר היא קשה ותובענית יותר, וכפי שנהג אברהם אבינו (להלן הלכה ד). עם ישראל המשיך בדרך זו, ואפילו למשה רבנו לא האמינו באופן מוחלט עד אשר הוכח להם הדבר בוודאות במתן תורה (שמות ד, א; לא; יט, ח-ט; כוזרי א, פז; להלן הלכה ח). שכן חותמו של הקב”ה אמת (יומא סט, ב), ולכן רק בדרך האמת ניתן לדבוק בה’.
ככל שזוכים לפתח ולזכך את התכונות והמידות הנדרשות לקליטת האמונה כך מתקרבים יותר למדרגה הראויה לקליטת רוח הקודש ונבואה, כמבואר להלן (טז, ז; יז, ד).
