בנוסף לכך שבמעמד הר סיני נתגלה ה' לכל ישראל, גם עיקר תוכנו של הגילוי עסק באמונה, שכן עיקרן של עשרת הדיברות הן שתי המצוות הראשונות שעוסקות באמונה, ואותן שמעו כל ישראל באופן המפורש ביותר מפי הגבורה (להלן טז, י, 7). בשני דיברות אלו למדנו שתוכן אמונת ישראל מבוסס על הגילוי שהתגלה ה' אלינו כשהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה והמצוות, ורק על הגילוי הזה עלינו לבסס את אמונתנו בלא לערב שום תפישה אלילית זרה. שנאמר (שמות כ, ב-ה): "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם…". גם כל שאר דברי התורה ומצוותיה הם הסתעפויות של שתי המצוות הראשונות, וכפי שאמרו חכמים (תיקוני זוהר כב), ששורש כל מצוות עשה במצוות 'אָנֹכִי', ושורש כל מצוות לא תעשה, במצוות 'לֹא יִהְיֶה'.
נמצא אם כן שהגילויים הראשונים שהתגלה ה' לאבות היו על החזון הכללי של עם ישראל להביא ברכה לעולם. אולם את ההדרכה המדויקת כיצד להגשים את החזון, נתן ה' לישראל בתורה שקיבלנו במעמד הר סיני.
בפתיחת ספר 'הכוזרי', רבי יהודה הלוי מספר על מלך שנגלה אליו מלאך בחלום ואמר לו: כוונתך רצויה בעיני אלוהים אבל מעשיך אינם רצויים, כי אינך יודע כיצד להתקרב אליו. אז החל המלך לבדוק את הדתות השונות, והתברר לו שבאף דת לא קיבלו אנשיה גילוי אלוהי ברור שהדריך את מעשיהם, מלבד היהודים שה' התגלה אליהם ונתן להם את תורתו. בכך ביאר רבי יהודה הלוי, שכל אדם אשר נשמה באפו רוצה שמעשיו יהיו מכוונים ומדויקים וראויים בעיני ה', וזכו ישראל שבחר בהם ה' ונתן להם את תורתו ואת מצוותיו, שעל ידן יוכלו לדבוק בו ולהביא טובה וברכה לעצמם ולעולם. שנאמר (דברים ו, כד): "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". המשיל רבי יהודה הלוי את ישראל בעמים כמו לב שבאיברים (כוזרי ב, לו), שישראל משמשים ככהנים ומשרתים לכל העמים, שעל ידם באים חיים וברכה לכל באי העולם.
