בניגוד לאמונת הייחוד המתגלה בכל תחומי החיים באחדות, התפישה האלילית יוצרת הפרדה וניתוק בין הערכים השונים. ההפרדה העמוקה ביותר היא בין השמיים לארץ. השמיים מבטאים את האמת המוחלטת והמוסר העליון, והארץ את צורכי החיים והנאות הגוף והאמת והמוסר היחסיים על מגבלותיהם וחסרונותיהם. האלילות מצריכה את האדם לבחור בין השמיים לבין הארץ. לעומת זאת, על פי אמונת הייחוד הישראלית, השמיים והארץ קשורים זה לזה ומַפרים זה את זה, מפני שה' אחד, הוא בורא השמיים והארץ והוא מחיה את הכל. לפיכך, הרעיון האלוהי צריך להופיע משמי שמיים ועד תחתיות ארץ, ולרומם את כל תחומי החיים: השכל והרגש, חיי הרוח וחיי המעשה. חקלאות, חרושת, מסחר, מדע ואומנות. חיי הפרט, המשפחה, החברה והעם.
כדי לגלות את הערכים האלוהיים במכלול החיים, צריך שיהיה עם שלם שהייעוד המשותף לכל שבטיו הוא האמונה, כלומר גילוי דבר ה' וברכתו בכל תחומי החיים עד לתיקון העולם במלכות שד-י. לכן התורה ניתנה לעם ישראל כולו ולא לצדיקים בלבד, וכן הגילויים הנבואיים החשובים ביותר היו עבור עם ישראל כולו. וכן הוא נוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". לכן הפסוק שמבטא יותר מכל את אמונת הייחוד נאמר לכל עם ישראל (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד", כי רק עם ישראל כולו יכול לבטא את האמונה השלמה בה'.
הבדל יסודי נוסף בין אמונת ישראל לאלילות, שלפי התפישה האלילית, כיוון שהכוחות העליונים שמנהיגים את העולם מוגבלים, ממילא גם כל הרצונות והמחשבות מוגבלים, והאדם נעשה משועבד להם. תפישה זו מונעת מן האדם להאמין שאפשר לשנות את העולם לטובה עד אין קץ. לעומת זאת, אמונת ישראל היא בה', שהוא מעל ומעבר לכל השגה, ואין סוף לאורו וטובו. ואף שאנו מוגבלים, ולכן לעולם לא נוכל לקלוט את מלוא אורו וטובו, כיוון שאנחנו קשורים אליו באמונה, נוכל תמיד להתעלות ולקלוט עוד מאורו, ונוכל תמיד להוסיף עוד טובה וברכה לעולם. בכך אמונת ישראל מגלה את צלם אלוהים שבאדם, עושה אותו בן חורין, ומעוררת אותו להרחיב את גבולות תודעתו לאין קץ. כבר בעת הופעתם של ישראל בעולם החלה להתגלות האמונה הגדולה הזו שמביאה חירות לרוח האנושית, וזוהי משמעות יציאת מצרים, ולכן חג הפסח נקרא חג החירות (ראו פנה"ל פסח, א, ב). כשיחזרו כל ישראל לארצם ויגלו את האמונה בכל תחומי החיים, נתעלה למדרגה גבוהה יותר של אמונה וחירות, ותבוא גאולה לכל העולם.
