האמונה בה' היא הנחת יסוד במסורת ישראל, שכן האדם מטבעו מאמין (לעיל הלכה א), ולכן הנביאים והחכמים לא נדרשו להוכיח אותה, אלא רק ביארו את משמעותה ומושגיה. מפני שככל שהאמונה תבואר ותתגלה בכל תחומי החיים, כך תודעתה תתעצם יותר בשכל וברגש ובכלל החיים. מנגד, אם האדם יבאר את האמונה באופן מוטעה, כגון שיתאר את ה' באופן מוגשם ומצומצם, יעלו בדעתו קושיות, כגון, היאך ייתכן שה' שהוא שלם ברא עולם שיש בו חסרונות, והיאך ייתכן שה' שהוא טוב יברא עולם שיש בו רע? ככל שקושיות כאלה יתגברו בתודעתו, כך יתעוררו לו יותר ספקות באמונה, שייתכן שאף יגרמו לו לכפור במה שהגדיר כאמונה. וכשיתעצמו יותר, לעיתים אף יגרמו לו לאבד את אמונו בכך שיש אמונה נכונה, כשם שאדם שרומה פעמים רבות על ידי אנשים רבים, עלול לאבד את אמונו בכלל האנשים עד שיחשוב שכולם רמאים. אולם בדרך כלל, אחר שיעבור זמן, טבעו של האדם יתגבר, והוא יחזור להאמין, חוץ מאנשים שכל כך התאכזבו מהאמונה, עד שהחליטו להתעקש ולכפור בה גם כאשר טבעם נמשך אליה.
בדורות האחרונים, על ידי פיתוח מדעי הטבע, האדם והחברה, התודעה האנושית התפתחה והתרחבה מאוד. בתוך כך חלק מההסברים אודות האמונה שהיו מקובלים בעבר, כבר אינם מספיקים בימינו, ולכן לאנשים רבים יותר יש ספקות בענייני אמונה. אולם כמה שהאדם יצליח לשפר את תנאי חייו, בלא אמונה לא יוכל להעניק להם משמעות, ובלא משמעות שנובעת מאמונה ומערכים, יאבד את טעם החיים, ויטעה אחר יצריו הרעים ויהרוס ויחריב. ככל שנוסיף להעמיק בתורה שנתן לנו ה' ובכל הדרכים שנתנה לנו לשם גילוי האמונה בחיים, נזכה להעניק משמעות אמיתית ועמוקה יותר לחיי האדם ולכל הפיתוחים הגדולים שפיתח, ונזכה להמשיך לפעול עם ה' לקידום העולם אל גאולתו. על כל זה נוסיף ללמוד בפרק הסיום של הספר, פרק ל.
