מידת הענווה הכרחית לקליטת האמונה, מפני שהיא מאפשרת לאדם להתמקד במה שביכולתו להבין בלא לנסות להעפיל אל מעבר לכך. שכן כאמור, על ה' עצמו איננו יכולים לחשוב ולדבר, כי הוא מעל לכל השגה. לעומת זאת, על מה שמתגלה אלינו אנחנו יכולים לחשוב ולדבר. יסוד זה רמוז בתורה שאינה מתחילה באות 'א', היינו אינה מתחילה בתיאור הבורא עצמו. אלא מתחילה באות 'ב', כלומר בבריאה, שנאמר (בראשית א, א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". מבין כל האמונות והדתות, רק ישראל נמנעים מדיבור על הא-ל עצמו. ואין זה מחליש את אמונתם, אלא להיפך, מעצים אותה. בדומה לאדם שמנסה להביט בשמש, שסופו שיקלקל את ראייתו ולא יוכל לראות שום דבר כראוי. כך מי ששוגה ומנסה לחשוב ולדבר על ה' עצמו, לא רק את ה' לא יבין, אלא גם את מגמת הבריאה ותכליתה לא יבין. אבל אם יתמקד במה שמתגלה אלינו, יוכל לדבוק בה' בכל לבבו נפשו ומאודו (ראו להלן יג, ב, באיסור 'לא תתורו').
על כן, משבח ה' את ישראל על הענווה שלהם, שנאמר (דברים ז, ז): "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים". ביארו חכמים (חולין פט, א): "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדוּלה אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם – אמר לפני: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). למשה ואהרן – אמרו: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז). לדוד – אמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כב, ז). אבל עובדי כוכבים אינם כן, נתתי גדולה לנמרוד – אמר: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ד). לפרעה – אמר: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ!" (שמות ה, ב). לסנחריב – אמר: "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי, כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי!" (מלכים ב' יח, לה). לנבוכדנצר – אמר: "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד)". לחירם מלך צור – אמר: "אֵל אָנִי! מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים!" (יחזקאל כח, ב).
מידת ענווה זו היא כלפי ה', ולכן אין בה חולשה או קטנות, אלא להיפך, מתוך ההכרה במה שאין אפשרות להבין, יודעים שאת מה שכן יכולים להבין, ניתן להבין היטב. היינו את מה שגילה ה' לברואיו על ידי הבריאה, ומה שגילה לישראל על ידי התורה והנבואה. כהמשך לכך, מתוך ענווה זו שלא לעסוק במה שמעבר להשגה, מתעצם הביטחון בכל הפירושים והבירורים של חכמי תורה שבעל פה, שכל דבריהם אמת. שכן נתן ה' את התורה לחכמי ישראל, שעל ידי תלמודם יוציאו אל הפועל את הרצון האלוהי הטמון בתורה ובישראל. מתוך ביטחון זה ישראל מוכנים למסור את נפשם על אמונתם, ופועלים בעוז ובמסירות נפש כדי לגלות את דבר ה' וברכתו לישראל ולעולם.
דווקא מתוך שאמונת ישראל גודרת את עצמה מלעסוק בה' שהוא מעל ומעבר לכל השגה, היא עוסקת בכל מלוא הגילוי האלוהי בעולם ובאדם, ובכך היא מקיפה את כל חייו של האדם. וזה עיקר ייחודה, שכן מצד רגשֵי האמונה העזים יכולים גם בני העמים השונים להגיע לשיאים גבוהים כדוגמת ישראל. כמו כן בבירור הפילוסופי, שעוסק במקור האלוהי ומתאמץ לנקות אותו מכל הגשמה (להלן הלכה יח), גם חכמי אומות העולם יכולים להגיע להישגים גבוהים כישראל. אולם רק בישראל האמונה מתגלה בכל תחומי החיים, בתרי"ג המצוות כהדרכת התורה, ומכאן עוצמתה וברכתה, שנמשכת לכל העולם (הרב קוק, מאמר 'דעת אלוהים' עמ' קלה-קלו).
