היו מגדולי חכמי ישראל, החל מתקופת הגאונים והראשונים, שעסקו בחיזוק האמונה בה' בעזרת הוכחות שכליות. נסכם בקצרה שלושה טיעונים עיקריים:
האחד: סיבתיות, הטיעון הקוסמולוגי. אם נקבל את עיקרון הבריאה, ולא משנה על פי איזו תיאוריה, כולל תאוריות המפץ הגדול (לקיום היקום) והאבולוציה (לקיום החיים המגוונים בעולם), הרי שחייבים להניח שיש סיבה לכך שתהליך הבריאה החל, וסיבה לסיבה, עד שמוכרחים להגיע למסקנה שיש סיבה ראשונה אין סופית, שמכוחה הכל פועל. גם אם נקבל את הדעה שהעולם קדמון ולא נברא, חייבת להיות סיבה לקיומו, שכן על עצמו הוא אינו יכול להישען, הואיל והוא עצמו מוגבל, ועל כן מוכרחים להסיק שהוא נשען על סיבה אין סופית שהיא אלוהים.
השני: עיקרון התכליתיות, הטיעון הטלאולוגי. אחר שאנו רואים עולם מורכב ומסודר כל כך, אין מנוס מלהניח שיש מי שסידר אותו לתכלית מסוימת. כלומר הטיעון הקודם התייחס לעצם הקיום שצריך סיבה, ואילו הטיעון הזה מתייחס לאופי הקיום, שהוא מסודר בחכמה למטרה כלשהי.
השלישי: התודעה האנושית, הטיעון האונטולוגי – הישותי. לטיעון זה קיומו של אלוהים מוכח מכך שהוא מונח בתודעה האנושית, שהרי אדם אינו יכול לחשוב על דבר שאינו קיים ואינו יכול להתקיים, אלא רק על דבר שישנו במציאות. ואם המושג אלוהים קיים בתודעה האנושית, הרי שהוא קיים במציאות.
כאמור, החל מתקופת הגאונים והראשונים, היו מגדולי ישראל שעסקו בהוכחות פילוסופיות לאמונה, אולם היו גם רבים מחכמי דורם שביארו את האמונה בהיגיון אך לא בכלים הפילוסופיים. כפי הנראה העיסוק בהוכחות פילוסופיות הופיע בעקבות עליית הדיון הפילוסופי בקרב חכמי אומות העולם, וכיוון שהאמונה צריכה להופיע בכל אופני התודעה, התעורר צורך לבטא אותה גם בכלים הפילוסופיים. כמו כן, בעקבות מצבם השפל של ישראל בגלות, התעוררו ליהודים ספקות באמונת ישראל שנראה כאילו הכזיבה, במקביל התעוררו על אמונת ישראל התקפות קשות מצד אנשי הדתות השונות, והיה צורך להגן עליה גם בכלים הפילוסופיים.
אחר הכל, נכון לכל לומד תורה להכיר הוכחות אלו, אולם רוב חכמי ישראל לא נשענו באמונתם על ההוכחות הפילוסופיות אלא על המסורת המדויקת והנאמנה מדור לדור. אמנם הבירור השכלי היה חשוב בעיניהם, מפני שעל ידו מנקים את האמונה מכל סיג של הגשמה.[9]
