העיקר העשירי – ה' יודע את כל הנעשה בעולם. שנאמר (ירמיהו לב, יט): "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו".[12]
העיקר האחד עשר – שכר ועונש. "שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה". מקצת מהשכר והעונש האדם מקבל בעולם הזה, אך עיקרו בעולם הבא, כאשר השכר בעולם הבא הוא הטוב הגדול שאין לו סוף, והעונש החמור ביותר הוא הכָּרֵת, שבו הנפש נאבדת ולא תזכה לקבל שכר בעולם הבא. שנאמר (במדבר טו, לא): "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲוֹנָה בָהּ" – "הִכָּרֵת – בעולם הזה, תִּכָּרֵת – לעולם הבא" (סנהדרין סד, ב).
העיקר השנים עשר – ימות המשיח. "והוא להאמין שיבא ולא יאחר. אם יתמהמה – חכה לו". ואין לקבוע לכך זמן, ולא לנסות לפרש את המקראות כדי לקבוע על פיהם את זמן בוא המשיח. אמרו חכמים (סנהדרין צז, ב): "תיפח עצמן של מחשבי קיצין". מכלל יסוד זה, להאמין שמלך המשיח יהיה מזרע דוד ושלמה.
העיקר השלושה עשר – תחיית המתים. לרמב"ם תחיית המתים לצדיקים אינה עיקר השכר, אלא היא נס, שכפי הנראה נצרך לתיקון מה שלא הושלם בחיים עלי אדמות, אולם השכר העיקרי הוא בעולם הבא, שהוא עולם הרוח הנצחי. אמנם לדעת רוב חכמי ישראל, עיקר העולם הבא הוא לאחר תחיית המתים, בשילוב מושלם של הנשמה והגוף (ראו פנה"ל ימים נוראים א, ה).
