כאמור, שאיפתו של האדם היא אין סופית, ומתוך כך מתעוררת בו תשוקה עצומה להתקרב לאלוהים. אולם בעיה עצומה לפניו: כיוון שאלוהים הוא אין סופי – לא ניתן להגדירו, ובלא הגדרה קשה להתקרב אליו. אם יהיה חכם וישר, יתאפק בגבורה ויבין שאלוהים הוא מעל ומעבר לכל השגה, ומתוך ענווה ינסה לקבל ממנו השראה, ללכת בדרכיו ולהוסיף ברכה לעולם. אולם רבים מתפתים להגדיר ולהגשים את אלוהים, לראותו משתקף בכוחות הגדולים שבבריאה, כדוגמת השמיים והארץ, השמש, הירח והכוכבים, הים והרוח, החי, הצומח והדומם. וכיוון שהערכים והברואים רבים, האדם מתפתה לראות את כל הכוחות, התכונות והערכים כאלילים שונים ורבים, כדוגמת 'אל האמת' שמתגלה בשמש שלאורה מתבררים הדברים, 'אל המלחמה' שמתגלה ברוח הסוערת ו'אל הפריון' שמתגלה באדמה או בגשם. במשך הזמן, בתהליך הדרגתי, אנשי רוח ואומנות יצרו פסלים ותמונות שסימלו את איתני הטבע והערכים הגדולים, ויצרו דרכי פולחן שעל ידן יוכל האדם לתת כבוד לאלילים ולזכות בקרבתם ובברכתם. באופן זה נוצרו כל הדתות האליליות למיניהן.
נבאר יותר: אנשים רבים זוכים לעיתים לחוויה רוחנית מיסטית, שבה הם פתאום זוכים להארה גדולה מעל ומעבר למוכר להם, והם חשים שהארה זו מרוממת אותם ומעניקה השראה לחייהם, והם רוצים לתת לה מקום קבוע בחייהם. אולם לאחר שההארה מסתלקת, כיוון שאין להם מילים ושפה לתאר אותה, היא הולכת ונמוגה עד שנשכחת, ורק געגוע וכיסופים עמומים נותרים לאותה חוויה גדולה. מיוחדים הם אנשי הרוח שזוכים לחוות את החוויות הרוחניות האלה בעוצמה ובתדירות רבה יותר, עד שהם חשים שנפגשו עם מקור חייהם ונשמתם, שנתפש בהכרתם כאלוהים, ומתבהר להם שאלוהים מחייה את העולם ומעניק משמעות לחייהם ואליו נכספו תמיד. לעיתים בתוך הארה זו הם חשים שהשמיים והארץ מתאחדים, העבר והעתיד מתלכדים, ונפתרות להם שאלות אודות משמעות החיים והם חוזים עתידות. לאחר שהחוויה עוברת, הם אינם מוכנים לוותר עליה, והם יודעים שככל שיצליחו לאצור אותה בתודעתם ולשחזר אותה, כך יעצימו יותר את חייהם. ואז עומדת בפניהם בחירה גדולה. אם יתאזרו בענווה ובסבלנות, יקלטו את החוויה הרוחנית בטהרתה, ובתהליך עמוק והדרגתי היא תרומם אותם להיות דורשי אמת וחסד. ואם ימשיכו להזדכך ולהתעלות ולהרבות במעשים טובים, יזכו לרוח הקודש שבעזרתה יוכלו לסלול דרכים לתיקון המידות והמעשים. אולם אצל רבים הפיתוי לחוות שוב ובהקדם את החוויה הרוחנית בכל חושיהם גבר, ותוך שימוש בכישרונם הרוחני, הספרותי והאומנותי, הגשימו את האל והגדירו אותו ואת אופיו, ויצרו לו תמונות ופסלים ודרכי פולחן.
הבסיס לטעות האלילית, שאכן אלוהים מחייה את הכל, ובכל כוחות הטבע, באדם ובחיות, מתגלה ניצוץ אלוהי שמחייה אותם. ואנשי רוח ואומנות מסוגלים לקלוט את הניצוץ הזה כעומד בפני עצמו, ולתת לו דמות מוחשית של פסל, וליצור סביבו דרכי פולחן שאמורות לתת לאדם אפשרות לשחזר את החוויות הרוחניות ולקבל מהן השראה. הפולחנים כללו הקרבת קורבנות, שירה וריקוד, זנות, סמים ואלכוהול. כאשר הצליחו ליצור פסל ודרכי פולחן שעוררו רושם גדול, והדהדו את החוויה הרוחנית שכמוסה בלבבות האנשים, נוצר פולחן אלילי שהעצים את תחושת האמונה שבקרבם, והעניק להם עוצמה וביטחון, ותקווה שבזכות סגידתם לאליל יזכו לברכה.
היתרון שבאלילות, שהיא מעניקה לאנשים תחושה חזקה של קרבה לכוחות הגדולים שבעולם, ומסעירה את הלבבות בעוצמה אדירה שמבטאת כביכול את משמעות החיים. החיסרון שהיא משקרת, והכוחות שפסליה מייצגים ואליהם הם מתקשרים הם כוחות ברואים. והדרך האמיתית להתקרב לאלוהים, שהוא מקורם, ולזכות לברכתו, היא על ידי הליכה בדרכיו בתיקון המחשבה, המידות והמעשים, ולא בסגידה לכוחות שהפסלים מייצגים.
