נמשיך להעמיק בהבדל שבין אמונת האמת, היא אמונת הייחוד הישראלית, לאמונה באלילים. באמונת הייחוד, אלוהים הוא מקור הטוב והצדק, והכוחות השונים נועדו לשרת את הטוב והצדק. כמו כן, תכליתו של האדם שנברא בצלם אלוהים ללכת בדרכי ה', לעשות צדקה ומשפט, להוסיף ברכה לעולם ולהביא לתיקונו. לכן המאמין בה' רוצה שבני האדם ישתפו פעולה ביניהם, יאהבו ויעזרו איש לרעהו, ולא ירמו זה את זה, ולא ינצל אדם את מצוקת חברו כדי לעשוק את שכרו או לגוזלו, ובכך תתווסף רווחה ושפע לכלל החברה, והטוב הכללי בעולם ירבה.
לעומת זאת, באמונה האלילית יש הפרדה בין המוסר לכוח, וכיוון שלפי התפישה המגשימה הכוח בולט ומשפיע יותר, הוא חשוב יותר. וכשם שהאלילים משתמשים בכוחם כדי לספק את תאוותיהם, כך בני האדם שזכו בחסותם לכוח, רשאים להשתמש בו כאוות נפשם, וליהנות מכל הטוב שישנו בעולם בלא לשקוד על טיפוחו לטובת הכלל והדורות הבאים.
לדוגמה, אם אלים משועממים נהנים לשלוח רעמים ולחולל סופות בים, ולהשתעשע משמיעת זעקות הספנים שעומדים לטבוע בים, אזי מותר גם לשליטים להשתעשע בזעקות האנשים שהם מייסרים על כי העזו להמרות את פיהם. לעומת זאת בישראל, תקנו חכמים לברך על סופות ורעמים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שכוחו וגבורתו מלא עולם". ללמדנו שהסופות והרעמים מאת ה', והם נועדו לעורר אותנו ליראת שמיים ולמעשים טובים. כי "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שנאמר (קהלת ג, יד): וְהָאֱלֹוהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו" (ברכות נט, ב).
לפי אמונת ישראל, אסור לשליטים לנצל את שררתם לרעה. לכן מצווה על מלך ישראל, שהוא בעל הכוח השלטוני הרב ביותר, לכתוב לו ספר תורה שיהיה עמו תמיד וידריכו בדרך הישר, ומצווה שלא יתגאה בסוסים רבים, ולא ייגרר אחר תאוותו בריבוי כסף ונשים. וכן אסור לשופטים ליטול שוחד ולהטות דין. לעומת זאת, אצל עובדי עבודה זרה, רק החלשים צריכים לציית לכל הכללים, אולם בעלי הכוח לא ראו את עצמם מחויבים לכללים, וניצלו את מעמדם כדי לקבל שוחד ולהרבות את עושרם, כשם שגם האלילים מקבלים שוחד ועוזרים למי שהקריב להם קורבנות. לכן פושעים שכלתה אליהם הרעה, היו רצים למזבחות האלילים, וכל עוד אחזו במזבח, לא יכלו להענישם, כדי שלא לעורר את זעמו של האליל. אולם בישראל המצווה להעניש את הפושע גם אם יאחז בקרנות המזבח, שנאמר (שמות כא, יד): "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה – מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת", כי ה' שונא רשע וחנופה.
לכן קראה התורה לאיסור עבודת אלילים זנות, כמו שנאמר: "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (דברים לא, טז), ונאמר: "כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם" (שופטים ב, יז). כי כמו שהזנות מפרידה בין התאווה האנוכית שנועדה לספק את היצרים ובין האהבה הנאמנה, שהיא יסוד הקיום האמיתי של החיים. כך עבודת האלילים מפרידה בין האמת והמוסר לכוח, ובמקום שהכוח ישרת את האמת והמוסר שהם יסוד החיים, משתמשים בו לשם סיפוק התאוות, שהן היפך האהבה.
כיוון שהכוח היה בעיניהם הערך העליון, האלילים לא שמרו אמונים זה לזה אלא נהגו לבחור את הצד המנצח. כיוצא בזה עובדי האלילים לא היו נאמנים לאליליהם, אלא נזקקו לכוחם, וכאשר חשו שאלילם מכזיב ואינו עוזר להם, היו עוברים לעבוד אליל אחר שנדמה להם כחזק ומצליח יותר. לעיתים, כדי להחניף לחדש אף היו בזים לאלילם הקודם ומשברים את צלמו. ולעיתים כוהני האליל שהכזיב הצליחו לשכנע את האנשים שהאליל שלהם אמנם נמצא בתקופה קשה, אולם כוחותיו עומדים לחזור אליו, ואזי יגמול שכר למי שהאמין בו בשעתו הקשה, ויעניש בחומרה את אלה שבזו לו.
