בדרך כלל היו עובדי האלילים מפייסים את אליליהם על ידי קורבנות מהצומח או מבעלי חיים, שביטאו התמסרות וכניעה של האדם לאלילים. אולם לעיתים, כאשר היה נדמה להם שהקורבנות הרגילים אינם מועילים להשביע את רצונם, כדי לפייס את זעמם של האלים או כדי לרסן את תשוקתם לזרוע הרס, הקריבו להם קורבנות אדם. כמו כן, לעיתים לאחר ניצחון במלחמה, הקריבו המנצחים קורבנות אדם לאלים, כדי שהאלילים לא יחשדו בהם שהם מתגאים ושוכחים את מעמדם הנמוך ויענישום בחומרה. בתוך כך יכלו השליטים לבחור להקריב את האנשים שהיו פחות רצויים להם, וכן הורים שהקריבו את ילדיהם, יכלו לבחור תינוק שמרבה לבכות או ילד חולני. אמנם לעיתים, כאשר חששו מפורענות קשה, הקריבו את היקר להם, כי חששו שבלא זאת האלים ישמידו בזעמם את כולם. כדוגמת מישע מלך מואב, שבעת סכנת מצור חמורה, הקריב את בנו הבכור. "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה" (מל"ב ג, כז). היו אלילים שמאמיניהם הקריבו להם קורבנות אדם רבים, כדוגמת המולך ואלוהי ספרוַיִם. אמרו חכמים, שהמולך היה פסל עם פרצוף של עגל, ולו שתי ידיים, ותחתיהן בערה אש גדולה, וההורים של התינוקות או כוהני המולך היו מניחים את התינוק בקערה שעל שתי ידיו של הפסל עד שנשרף למוות. כדי שלא לשמוע את צעקות בכייתו היו כוהני האלילים מתופפים בתופים. לעיתים עובדי האלילים זבחו לאלים אף את הוריהם, וכפי שהעיד רבי עקיבא: "אני ראיתי גוי אחד שכפתוֹ לאביו והקריבו לפני יראתו" (אוצר מדרשים; עי' ספרי ראה פא). כנגד כל זה הזהירה התורה את ישראל שלא ילמדו מדרכי הכנענים, "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב, לא).
ככל שהתפישה האלילית היתה יותר מגושמת, היא יצרה פולחנים רעים יותר, שסייעו לעובדיהם לדבוק בכוחות החיים בצורתם השפלה ולהעצימם. פולחנים רבים כללו זנות, כדי לעורר את האלים להשפיע ברכה לאדמה וליבול. בדת הכנענית לדוגמה, 'הבעל' אל הגשם, היה זכר, ואשתו 'עשתורת' היתה אלת היופי והפריון. בנוסף להקרבת קורבנות והקטרת קטורת על מזבחותיהם כדי לרצותם, היו כוהני 'הבעל' בועלים נשים שונות כדי לעורר את 'הבעל' להשפיע להם גשם, וכוהנות 'העשתורת' היו נבעלות לאנשים שונים, כדי לעורר את 'העשתורת' להשפיע להם יופי ופריון. 'האשרה' היתה אימם של הבעל והעשתורת, ואף אותה היו עובדים לעיתים בניאוף, ככתוב (מל"א יד, כג-כד) "וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְגַם קָדֵשׁ (זנות) הָיָה בָאָרֶץ, עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (עי' ע"ז מד, א, לגבי מעכה). ביוון, הפולחן לאל דיוניסוס, אל הגפן והיין, כלל הוללות וזנות המוניים. והפולחן לאפרודיטה, אלת היופי והאהבה, כלל הפקרת בתולות במקדש שלה, כאשר האתנן (התשלום) שולם למקדש האפרודיטה.
מעבר לחטאים האיומים הכרוכים בעבודה זרה, היא גם מונעת מהאדם את האפשרות לחזור בתשובה ולהשתפר מבחינה מוסרית. שכן על פי התפישה האלילית הצדיקו בני האדם את דרכם ומעשיהם של השליטים הרשעים שרצחו, חמסו ושִעבּדו, הואיל והם הלכו בדרכם של האלילים החזקים ששלטו ומילאו את תאוותיהם בעזרת רצח, שקר, ניאוף, חמס ושיעבוד.
