בהסברים שלמדנו בסעיף הקודם נחלקו גדולי ישראל. יש אומרים שהאלילים לא השפיעו כלל, והכל היה בדמיונם של האנשים, על סמך האמונות והשקרים שהפיצו כוהני הדתות. וכך סבר הרמב"ם. ויש אומרים, שהיתה לפולחנים האליליים השפעה על הקורה בעולם, אלא שהדבר נעשה בכוחות הטומאה. וכך סבר הרמב"ן ועוד רבים. לשתי הדעות מקורות בתנ"ך ובדברי חכמים.
מצד אחד למדנו בתורה שהיה לבלעם כוח לקלל ולברך, אלא שה' הפך את קללתו לברכה עבור ישראל (במדבר כב, ו; דברים כג, ו). וכן למדנו שהיו אצל פרעה חרטומים שבעזרת כשפים יכלו להשליך את המטה שלהם ולהופכו לתנין. אלא שמטה אהרן בלע את מטותם, כי ה' הוא המושל בכל (שמות ז, יא-יב). וכן מצינו בדברי חכמים שהיה למכשפים כוח להשפיע על הקורה בעולם (סנהדרין סז, ב, ועוד).
אולם מנגד, כאשר נביאי ישראל הוכיחו את ישראל שידבקו בה' ויזכו לברכה ולא יטעו אחר האלילים, קבעו באופן נחרץ שהאלילים הם שקר, ואין בהם שום תועלת. "אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (שמ"א יב, כא). "אַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (ירמיהו ב, ה). "מָה הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ… לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים… הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ" (חבקוק ב, יח-יט). וכן הנביא ישעיהו (מד, ו-כ), לעג לעובדי האלילים, שלקחו עץ, על חציו צלו בשר ומחציו השני עשו פסל, והשתחוו והתפללו אליו כאילו הוא יכול להועיל. וכן נאמר (תהלים קטו, ד-ז): "עֲצַבֵּיהֶם (פסליהם של הגויים) כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם".
כמדומה שאפשר לבאר, שאכן קיימים כוחות מיסטיים, שבעזרתם עובדי אלילים ומכשפים מצליחים לעיתים לחזות עתידות ולהשפיע על הטבע. אולם בחשבון הכולל הם אינם מרוויחים, אלא להיפך מפסידים. מפני שהנשען עליהם מוותר במידה מסוימת על המאמץ השכלי לתכנן את דרכיו, וכיוון שהתחזיות שהם חוזים אינן מדויקות, בפועל, הנעזר בהם טועה יותר. כך יוצא שתמיד הברכה המאגית המגיעה על ידם פחותה מהברכה שנובעת מהחריצות הנשענת על חשיבה ותכנון נכון. לכן אף שמצד אחד היו אנשים שבעזרת פולחנים אליליים הצליחו לחזות עתידות ולשנות דברים בעולם, בחשבון הכולל הם הפסידו. לפיכך, מצד אחד אפשר לקבל את התפישה שיש לכוחות הטומאה הרוחניים שבפולחנים האליליים השפעה על המציאות, אולם מאידך אפשר לומר שהכל שקר, הואיל ובפועל, בחשבון הכולל לא צמחה מהם שום ברכה.
בדומה לכך, אפשר לומר שסמים קשים ומסוכנים מעניקים לנוטל אותם אושר זמני, אלא שלטווח ארוך הם רעים ומזיקים; ומאידך אפשר לומר שהם לא מעניקים שום אושר, מפני שבחשבון הכולל הם מדלדלים את כוחות הנפש והגוף וגורמים לייסורים ולמוות.[2]
דעת רובם הגדול של הראשונים והאחרונים שיש ממש בכוחות רוחניים אלו, אלא שהתורה אסרה לפנות אליהם (רמב"ן דברים ד, יט; יח, ט; רבנו בחיי שם יח, י; ספר העיקרים ג, ח; ר"ן דרושים ד' וי"ב; ריב"ש צב; אברבנאל דברים יח; רדב"ז ג, תה; רמח"ל במאמר העיקרים; גר"א יו"ד קעט, יג, ועוד רבים. וראו להלן יט, ה).
מנגד, על פי דברי הנביאים בפסוקים המובאים למעלה ובעוד מקומות, הרמב"ם (הל' ע"ז יא, טז; מו"נ ג, לז; פיהמ"ש ע"ז ד, ז) האריך לבאר שכל דברי הכישוף והניחוש הם הבל, והתורה אסרה אותם כדי להרחיק את ישראל מעיסוק בדברי השקר הללו שחסרי הדעת נמשכים אחריהם, אבל בעלי החכמה יודעים בראיות ברורות שהם הבל. וכ"כ המאירי (ע"ז נד, ב; סנהדרין קא, א). לרד"ק (ירמיהו יד, יד) ולמעשה רוקח (ע"ז יא, טז), גם הרמב"ם מסכים שיש ממש בכוחות הללו, אלא שהם הבל וכזב משום שהם מערבים שקרים עם אמת כיוון שבאים מכוחות הטומאה. וכך משמע קצת ממו"נ ב, לז, והקדמתו למשנה. ואף שאין הכרח שהרמב"ם יסכים למבואר למעלה, כמדומה שהוא הביאור שמתחשב בדברי כולם ומבטא את דעת רוב חכמי ישראל.