מצווה להאמין בה' שהוא הבורא היחיד לעולם והוא מנהיגו, ואסור להאמין שיש אלוה אחר מבלעדיו, שנאמר (שמות כ, ב-ג): "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". איסור זה נקרא 'עבודה זרה', ומשמעותו, שבמקום להאמין שה' הוא בורא העולם ומקיימו ובעל הכוחות כולם ורק אותו ראוי לעבוד, הוא מאמין שיש לכוחות זרים מלבדו כוח עצמאי והוא עובד אותם כדי להפיק מהם תועלת.
גם עבודה זרה בשיתוף אסורה. כלומר, גם היודע שה' הוא אלוהי האלוהים, אם הוא מאמין שלצדו או תחתיו יש כוח נוסף שיש לו בחירה להחליט כיצד לפעול ולכן גם אותו הוא עובד כדי לקבל ממנו סיוע, הרי שהוא עובד עבודה זרה בשיתוף, ודינו כעובד עבודה זרה. שנאמר (שמות כ, ג): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (רמב"ם יסה"ת א, ו; יראים רמג; סמ"ג ל"ת א; להלן הלכה ד).
אמרו חכמים (ספרי ראה נד): "כל המודה בעבודה זרה – כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה זרה – מודה בכל התורה כולה". וכן למדנו ממה שנאמר (במדבר טו, כב-כג): "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם". ביארו חכמים, שהכוונה למצווה ששקולה כנגד כל המצוות שהיא עבודה זרה, והיא המצווה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם, שכן שתי המצוות הראשונות שבעשרת הדיברות, "אנוכי ולא יהיה – מפי הגבורה שמענום" (הוריות ח, א; רמב"ם ע"ז ב, ד).
אמרו חכמים (קידושין לט, ב), שאיסור עבודה זרה חמור מכל שאר החטאים, שבכל החטאים אדם שחשב מחשבה רעה ולא הגיע לידי מעשה, אינו נענש על מחשבתו. ואילו בעבודה זרה, גם על מחשבה רעה נענש, שנאמר (יחזקאל יד, ה): "לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם".
לרוב חומרת איסור עבודה זרה, מצווה על אדם מישראל למסור את נפשו ולא לחלל את השם בעבודה זרה, שנאמר (דברים ו, ד-ה): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". "בְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך" (משנה ברכות ט, ה). וכן נאמר (ויקרא כב, לב): "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". דיני מסירות נפש יבוארו בהרחבה להלן בפרק ד.
העובד עבודה זרה בזדון בפני עדים, אחר שהתרו בו והזהירו אותו שלא יעבוד עבודה זרה – חייב מיתה בסקילה. שנאמר (דברים יז, ב-ז): "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם, וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי. וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ, אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה, וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד. יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".
