העובד בזדון את אחד האלילים לפי הפולחן שקבעו לו עובדיו – חייב מיתה. גם כאשר הפולחן הקבוע לאותו אליל נראה כגנאי, כגון 'בעל פעור' שעבדו אותו על ידי עשיית צרכים לפניו, או 'מרקוליס' שעבדו אותו על ידי השלכת אבנים עליו – העושה זאת בזדון חייב מיתה.
בנוסף, העובד אליל באחת מארבע העבודות החשובות שהיו במקדש, גם אם אין עובדי אותו אליל רגילים לעובדו בכך, חייב מיתה. אלו הן ארבע העבודות: א) השתחוויה. ב) זביחה – שחיטת קורבן. ג) הקטרה – שריפת קורבן על המזבח. ד) ניסוך – שפיכת יין או זריקת דם לכבוד האליל (סנהדרין ס, ב; רמב"ם ע"ז ג, ב-ג).
כמו כן, המקבל על עצמו אליל, למרות שלא עשה מעשה, כיוון שעל ידי דיבור קיבל על עצמו להאמין בו – חייב מיתה. כגון שעמד לפני פסל ואמר לו: 'אלי אתה'. ואף אם לקח אבן או לבֵנה וזקפה וקיבל אותה עליו לאלוה באמירה: 'אלי אתה' – חייב מיתה (סנהדרין ס, ב; סג, א; רמב"ם שם ג, ד).
בנוסף, אסרה התורה לבטא כבוד או אהבה לאליל. לפיכך, אסור לחבק ולנשק את הפסל, ואסור לרוחצו, לנקותו, להלבישו, להנעילו, ולנקות את המקום שבו הוא נמצא. אולם העושה אחד מהדברים הללו אינו חייב מיתה, הואיל ולא עבדו באחת מהעבודות המיוחדות לו או באחת מארבע עבודות שהיו במקדש. וגם אינו חייב מלקות, הואיל ואין על מעשים אלו איסור מפורט ומפורש אלא הם מכלל האיסור הכללי (רמב"ם ע"ז ג, ו).
אסור לעשות פסל כדי לעובדו, שנאמר (שמות כ, ד): "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ". גם למי שאינו מאמין באלילים אסור לעשות פסל עבור אחרים שמתכוונים לעובדו, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". בכלל איסור זה גם אסור לאדם לקנות פסל לעצמו. עבר ועשה פסל או קנה אותו – חייב מלקות (רמב"ם ע"ז ג, ט; סה"מ לרמב"ם ל"ת ג).
אסור להתנבא בשם אליל, ואפילו אם הנבואה היא לשם שמירת המצוות, כגון שיאמר: אליל מסוים נגלה אלי וצווה שתעשו מצווה זו שכתובה בתורה. עבר והתנבא בשם אליל – חייב מיתה בחנק, שנאמר (דברים יח, כ): "וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (רמב"ם עבודה זרה ה, ו).
עוד אסרה התורה ליהנות מעבודה זרה, מכלי תשמישיה, מנויה ומהתקרובות שהקריבו לפניה כקורבן, שנאמר (דברים ז, כה-כו): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ… שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". ונאמר (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם". איסור זה וסייגיו יבוארו בהרחבה בפרק י.
כהמשך למצווה לשַׁקֵּץ ולתַעֵב עבודה זרה, גזרו חכמים טומאה על עבודה זרה. כלומר, גזרו על הפסלים, כלי תשמישם ומה שהקריבו לפניהם, שיהיו 'אבות הטומאה', ואם יגעו באדם או בכלים, במאכלים או במשקים – יטמאום (רמב"ם שאר אבות הטומאה ו, א).
הזהירה התורה שלא לפנות ולהתעניין באלילים ולא להיגרר אחריהם, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם". איסור זה וסייגיו יבוארו להלן בפרק יג.
אסרה התורה לנדור או להישבע בשם עבודה זרה, שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". בכלל איסור זה שלא להזכירה דרך כבוד, כמבואר להלן (יד, א-ב).
