בכלל איסור עבודה זרה אסור גם לעבוד עבודה זרה בשיתוף. כלומר, גם כאשר יהודי מאמין שה' שהתגלה לישראל הוא אלוהי האלוהים, אם בנוסף לכך הוא מאמין באליל שיש לו כוח עצמאי משלו, והוא יכול להיטיב או להרע, וגם אותו הוא עובד או גם אותו מקבל עליו לאלוה, דינו כדין עובד עבודה זרה לכל דבר. שנאמר (שמות כ, ג): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (רמב"ם יסה"ת א, ו-ז; יראים רמג; סמ"ג ל"ת א). וכן נאמר (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ". וכן הוזהרו ישראל על אמונת הייחוד באופן מיוחד, שנאמר (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (החינוך תיז).
אמנם מצד האמת, בדיני שמיים, חומרת עוונו של העובד עבודה זרה בשיתוף קלה יותר, הואיל והוא מאמין גם בה'. וכן אמרו חכמים (סנהדרין סג, א), שבזכות שישראל המשיכו להאמין בה' בעת שחטאו בעגל, ניצלו מכליה[2]
גם למי שאינו מאמין באליל אסור לעשות את פולחנו מחמת אהבה או יראה, היינו מחמת אהבתו לאדם שביקש זאת ממנו או מחמת יראתו מאדם שאיים להענישו אם לא יעבוד לאליל. וכן אסור למי שאינו מאמין באליל לעבוד אותו מפני שהוא אוהב את צורתו המיוחדת או את דרך פולחנו, או מפני שהתיירא שאם לא יעבוד אותו יהיה לו מזל רע וייענש. אמנם אם עבר ועבד פטור ממיתה, הואיל ואינו מאמין באלהותו של האליל (סנהדרין סא, ב; רש"י, רמב"ם ע"ז ג, ו).[3]
גם למי שמאמין בה' בלבד אסור מהתורה לעשות פסל שכביכול מדמה את ה', שנאמר (שמות כ, כ): "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" – "שלא תאמר, עושה אני לו כמין דמות ואשתחוה לו" (מכילתא שם). אמנם צוותה התורה להניח על הכפורת שבקודש הקודשים שני כרובים כצורת אדם מזהב, לבטא את הגילוי האלוקי, אולם כל ששינה מהמצווה, כגון שעשאם כסף או ארבעה כרובים, עבר על איסור תורה של עשיית פסל לה' (מכילתא שם).
[3].. סנהדרין סא, ב: "העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור". מבואר שם שלאביי חייב כי בפועל ביצע את הפולחן, ולרבא פטור כי אינו מאמין בו. והלכה כרבא. לרש"י, ר"ן, מאירי, ריטב"א, ראב"ד וריב"ש (קי), הכוונה שעובד מיראת אדם או מאהבתו, בלא אמונה באליל (וליראים ער, מדובר באליל שכולם עובדים לו בלא אמונה). ולר"ח (שבת עב, ב), ערוך בשם רב האי, ורמב"ם (ע"ז ג, ו), הכוונה שעובד מתוך אהבה לצורת האליל או לדרך עבודתו, או מיראה שמא אם לא יעשה זאת ייענש באופן מאגי, בלא אמונה באלוהות האליל. יש שהקשו על דעה זו, הרי כל מגמתם של עובדי עבודה זרה היא להצליח ולהינצל מנזק (מאירי, ר"ן וריב"ש), וצריך לומר שעובדי האלילים מאמינים שהאליל משפיע, ואילו העובדים מאהבה ומיראה סוברים שאין לאליל כוח, אלא שלפעולה זו יש כוח השפעה מאגי. למעשה, כתב רמב"ן (שבת עב, ב), ששני הפירושים נכונים, "שכל שאינו חושב שהוא אלוה ולא נתכוין לעבודת אלוהות בע"ז, אף על פי שהוא עובדה – לרבא פטור". וכן משמע מיד רמה סנהדרין סא, ב, 'איתמר', ומשפט כהן קמח.
