ח – מגדף

קללה היא דיבור שמבטא רצון עז שיקרה דבר רע למקולל. אסרה התורה לקלל אדם מישראל, וכל המקלל אדם מישראל – חייב מלקות. ובתנאי שיקלל בשם השם או באחד מהכינויים שלו בעברית או בשפה אחרת, כגון שאמר “בשם הרחום וחנון ימח שמו של פלוני” (רמב”ם סנהדרין כו, א-ד). וישנה קללה חמורה יותר שבה המקלל משתמש בשם השם כדי לבזות כבוד שמיים ולקלל את השם, כגון שאומר ‘א-ל-ה-י-ם’ יקלל את ‘א-ד-נ-י’, ועונשה מיתה. שנאמר (ויקרא כד, טז): “וְנֹקֵב שֵׁם ה’ מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת”. החוטא בקללה חמורה זו שעונשה מיתה נקרא ‘מגדף’, וחכמים קראו לחטא המקלל בלשון סגי נהור “מברך את השם”.

יש באיסור זה גם משום עבודה זרה, שכן המגדף מתייחס לה’ כמו שעובדי עבודה זרה מתייחסים לאלילים שלהם, וכאשר חשבו שאחד האלילים מאיים עליהם, לעיתים בקשו עזרה מאליל אחר כנגדו, וקללו בשמו את האליל שחשבו שאיים עליהם. כיוצא בזה המגדף סבור שה’ מופיע בכוחות שונים, והוא מנסה להיעזר בכוח אחד כנגד השני. ואפילו אם מקלל באותו השם, כגון שאומר: “יקלל א-ד-נ-י את א-ד-נ-י”, הרי זה כמי שסובר שיש לאותו אליל שתי הופעות ושני פסלים, אחד לטובתו והשני לרעתו.^[6]

כשם שעובד עבודה זרה חייב מיתה בסקילה, כך מגדף חייב מיתה בסקילה. בנוסף, משום חומרת חטאם, בשונה מכל שאר חייבי מיתה, שניהם נתלים לאחר סקילתם.

השומע קללה מגוי אינו חייב לקרוע, אבל השומע ישראל שמחלל את השם ומקלל את שמו, צריך לקרוע את בגדיו (רמב”ם ע”ז ב, י). וכן מסופר בנביא (מלכים ב’ יח, כח-לז) על רבשקה שהיה ישראל מומר שהצטרף למחנה אשור, ובעת שצבא אשור צר על ירושלים הציע לישראל להיכנע ולצאת לגלות ובתוך כך קילל את שם אלוהי ישראל, ועל כך קרעו השומעים את בגדיהם.

על מעשה אחד של מגדף מסופר בתורה, שנאמר (ויקרא כד, י-כג): “וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה’. וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלוֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם ה’ מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת”. מתוך כך עברה התורה להזהיר את בני ישראל שלא יפגעו איש ברעהו או ברכושו, שנאמר: “וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת… וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ… וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה… מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה, כִּי אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. ללמדנו, שדווקא מתוך ההתחזקות בכבוד שמיים, ניתן להתחזק בשמירה על חיי אדם שנברא בצלם אלוהים. ומנגד, כשאין נזהרים בכבוד שמיים מגיעים בהמשך לפגיעה אנושה באדם.