ייעודם של ישראל להקים בארץ ישראל ממלכה שהולכת בדרכי ה', עושה צדקה ומשפט, וזוכה לברכת ה', ומתוך כך מגלה לכל העולם את אור ה' וברכתו. אולם החזון הגדול הזה ייהרס אם יעזבו את דרך ה' לעבוד אלילים. שנאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, טז-יז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (וכן שם ח, יב-יד; יז; יט; ו, י-יב; יד; לב, טו-טז, ועוד).
כדי למנוע אותנו מלהיגרר אחרי עבודה זרה, וכדי לבטא את היחס הנכון כלפי השקר והרֶשע שבה, מצווה לאבד את פסלי האלילים, עצי האשרות, מזבחותיהם וכלי פולחנם. שנאמר (שמות לד, יג): "כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן". ונאמר (דברים יב, ב-ג): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". ונאמר (שם ז, א-ו): "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ… כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם, מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ". שני חלקים למצווה לאבד עבודה זרה: א) לכלל ישראל בארץ, לאבד עבודה זרה מארץ ישראל. ב) לכל יחיד ויחיד מישראל בכל העולם, לאבד עבודה זרה מרשותו (רמב"ם ע"ז ז, א; רמב"ן קידושין לז, א; גר"א קמו, כ).
א) מצווה על כלל ישראל לאבד עבודה זרה מארץ ישראל. למדו חכמים מפסוקי התורה, שאיבוד העבודה הזרה בעת כיבוש הארץ נעשה בשני שלבים. בתחילה, תוך כדי הכיבוש צריך לגדוע את עצי האשרה, לשבור את הפסלים והמזבחות, ולהמשיך במלחמה עד סיומה. לאחר מכן, צריך לחזור ולשרש את האשרות ולשורפן, וכן לאבד את הפסלים והמצבות. שנאמר (דברים יב, ב): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן – אַבֵּד, ואחר כך תְּאַבְּדוּן" (ע"ז מה, ב).
ב) מצווה על כל אדם מישראל לאבד מן העולם עבודה זרה שנפלה בחלקו, בין שהוא בארץ ובין שהוא בחוץ לארץ. כלומר, בנוסף לאיסור ליהנות מעבודה זרה (שנלמד להלן בפרק י), מצווה על כל אדם מישראל לאבד עבודה זרה שהגיעה לרשותו, כדי שלא יהנה ממנה אדם לעולם. לפיכך, יהודי שקנה רכוש ובכללו עבודה זרה, או ירש עבודה זרה או מצאה ולקחה, כיוון שנפלה בחלקו – חובה עליו לאבדה. אבל כל עוד העבודה הזרה לא הגיעה לרשותו, אין ליחיד מצווה לאבדה.[7]
כאמור, בנוסף למצווה על כלל ישראל לאבד ע"ז מארץ ישראל, מצווה על כל יהודי לאבד ע"ז שנפלה בחלקו. בקידושין לז, א, למדו ממצווה זו, שמצוות שהן חובת הגוף חלות בחו"ל כמו בארץ. "מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף, ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף – נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ". והכוונה לחובת היחיד לאבד ע"ז שנפלה בחלקו. וכ"כ המקנה שם. נראה לבאר, שאין לישראל מצווה לבער בחו"ל ע"ז שאינה ברשותו, מפני שלדעת רוה"פ עבודה זרה בשיתוף מותרת לבני נח (להלן ה, ח-ט), וממילא אין מצווה לבער האלילים אלא רק לנסות להשפיע שישתפו שם שמיים בעבודתם. והסוברים שגם בני נח אסורים בשיתוף יבארו, שאמנם מצווה על הגויים לבער את כל האלילים, כי גם עבודה בשיתוף אסורה להם, אולם בחו"ל מצווה זו מוטלת עליהם ולא על ישראל.
