מצווה שלא להניח לעובדי אלילים לגור בארץ, שנאמר (שמות כג, לב-לג): “לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ”. וכן נאמר (דברים ז, ב-ד): “לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (ראו פנה”ל העם והארץ ה, א). אולם בפועל, בכל שנות קיומו של עם ישראל בארצו, התגוררו בארץ גם עובדי אלילים. ואף בתורה ישנה התייחסות לכך, שנאמר (ויקרא כה, מז): “וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ, וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר”. “עֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר” הוא עובד אלילים (רש”י ורמב”ן שם; ערכין ל, ב; רמב”ם עבדים א, ג). הרי שמצינו בתורה מצב שנוכרים מחזיקים עבודה זרה בארץ ברשותם הפרטית, ויהודי מכר את עצמו להם לעבד, וצוותה התורה לפדותו, ולא צוותה לפגוע בנוכרי ובעבודה זרה שלו. ויש לשאול, היאך ייתכן שיש ברשותו עבודה זרה, אחר שנצטווינו לבער עבודה זרה מהארץ?
שלושה הסברים אפשריים: האחד, כאשר ידינו תקיפה לקיים את המצווה, חובה עלינו שלא להשאיר עובדי אלילים בארץ, אולם כבר בתורה נאמר שנגיע לכך בהדרגה, שנאמר (שמות כג, ל): “מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ”. נמצא שמצוות התורה לפדות את הנמכר לעובד אלילים בארץ מתייחסת לתקופת הביניים שבה ידינו עוד לא תקיפה לגרש את כל עובדי האלילים מן הארץ (רמב”ם הל’ ע”ז י, ו).
השני, איסור השארת עובדי אלילים בארץ מתייחס לשבעת עמי כנען בלבד, שנאמר (דברים ז, א-ב): “כִּי יְבִיאֲךָ ה’ אֱלֹוהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ… וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ… שִׁבְעָה גוֹיִם… וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם” (רש”י גיטין מה, א; ראב”ד ע”ז י, ו; סמ”ג לאווין מז; תוס’ יבמות כג, א, ‘ההוא’, בביאור השלישי).
השלישי, החובה לגרש את עובדי האלילים ולבער את אליליהם מתקיימת בעת כיבוש הארץ, כל עוד המלחמה נמשכת. אבל מי שנשאר בארץ לאחר המלחמה, כל עוד הוא מקבל את ריבונות ישראל, אין מגרשים אותו מן הארץ. ואם הוא משתף שם שמיים עם העבודה הזרה שלו, גם לכתחילה אינו צריך לבער עבודה זרה מביתו, שכן לדעת רוב הפוסקים אין לבני נח איסור עבודה זרה בשיתוף.[8]
בעת הקמת מדינת ישראל התעוררה שאלה, האם מותר לפי ההלכה לאפשר לבני הדתות המוסלמית והנוצרית לגור בארץ תוך מתן זכויות שוות כפי המקובל במדינות הדמוקרטיות. הרב הגאון יצחק הרצוג זצ”ל, שכיהן כרב הראשי בעת הקמת מדינת ישראל, עסק בשאלה זו בהרחבה, וכתב שגם אם היה מדובר בעובדי אלילים גמורים, שלדעת רבים אסור שיגורו בארץ, היה הדבר מותר. משום שאומות העולם נתנו את הסכמתן להקמת המדינה בתנאי “שלא תהא במדינה כל אפליה, מכל סוג שהוא, על בסיס גזע, דת, שפה או מין” (החלטת האו”ם). ואין ספק שבלא הסכמה זו מדינת ישראל לא היתה יכולה לקום, וגם לאחר הקמתה, עד שמשיח צדקנו יבוא, אין אפשרות שתתקיים כשהיא מוקפת אויבים בלא הסכמה זו. במצב כזה, כתב הרב הרצוג: “לא ימָצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר” שיסבור שצריך לוותר על הקמתה של מדינת ישראל שעל ידה נקיים מצוות יישוב הארץ ונציל חיי יהודים רבים. יתרה מזו, כל מגמת האיסור שלא ישבו בארצנו היא כדי שלא ישפיעו עלינו, ועל ידי הקמת המדינה, הזהות היהודית תתחזק וממילא השפעתם עלינו תקטן.
עוד הוסיף, שהנוצרים משתפים שם שמיים בעבודתם, והעיקר להלכה כדעת הסוברים שאין איסור לבני נח לעבוד עבודה זרה בשיתוף, ואזי מותר להשאירם בארץ.[9]
לגבי ההסבר השלישי, עי’ כפתור ופרח יא (‘וכבר’), שלמד מברית שלמה וחירם שכאשר הנוכרי משועבד לישראל למס, מותר להשאירו בארץ, כפי שעשו ישראל לכנענים שלא היה בידם לגרשם מן הארץ. עי’ עוד בדברי הרב פרייס במשנת אברהם לסמ”ג ח”א ל”ת מח, שכתב שאיסור ‘לא תחנם’ לא חל על עובדי ע”ז בשיתוף, ובכך מבאר היאך התורה מתייחסת למצב שיהודי נמכר לעובד ע”ז שגר בארץ, שהואיל והוא עובד ע”ז בשיתוף אין איסור שיגור בארץ.
[9]. דברי הרב הרצוג ב’תחוקה לישראל על פי התורה’ כרך א’ פרק ב’. עוד הוסיף, שבימינו הנוצרים אינם אדוקים בצד האלילי שבדתם וליבם לשמיים, משום שהם רואים את עצמם כמייחדי האלוהות אף שאינם יודעים ליישב זאת עם אמונתם ב’שילוש’, כך שאולי גם לסוברים שעבודה זרה בשיתוף אסורה לנוכרים, אין איסור שיגורו בארץ. כיוצא בזה כתב הרב ד”ר זרח ורהפטיג שכיהן כשר הדתות (תשכ”ב-תשל”ד), במאמר ‘היחס למעוטים הדתיים במדינת ישראל’ בתוך חוברת בשם ‘בעיות דת ומדינה’ תשל”ג. ראו להלן ה, ח; י, על מעמד הנצרות שלדעת רוב הפוסקים היא נחשבת עבודה זרה בשיתוף, ומותרת לבני נח. ושם ט, בדעת הסוברים שעבודה זרה בשיתוף וכן נצרות אסורות לבני נח. ושם יב-יג, בדעת הסוברים שנצרות אינה עבודה זרה ונוצרים הגונים דינם כגרים תושבים. כמובא בהערה הקודמת, דעת הרב פרייס שאין איסור ‘לא תחנם’ על עובדי ע”ז בשיתוף, וממילא אפשר שיגורו בארץ נוצרים גם בלא להזקק לטעם שאין ידינו תקיפה. וכ”כ מהר”ץ חיות (תפארת לישראל כא, ב), שלנוצרים יש דין ‘גר תושב’ מאחר שמאמינים בה’ אלא שעובדים בשיתוף, והשיתוף לא נאסר לבני נח (הביאו הרב רבינוביץ’ ב’מלומדי מלחמה’ מג, א. עי’ פנה”ל העם והארץ ה, 2). וכן דעת המאירי (ע”ז כ, א), שלנוצרים אין דין עובדי ע”ז. וכ”כ עשה לך רב ח, סח, והוסיף שאפשר שגם הרמב”ם מודה שאין איסור שהנוצרים יישבו בארץ.
בנוסף, יש שלמדו מכך ששלמה מסר עשרים עיר בגליל לחירם מלך צור (מלכים א’ ט, יא), שלצורך גדול לטובת כלל ישראל, מותר למסור נחלות מהארץ לנוכרים (תורת חסד ח”ג ט, ו, והביאו הרב שמואל תנחום רובינשטיין ב’תורה שבעל פה’ ל). וי”א שכל שמוכר קרקעו לנוכרי לתועלת עצמו מחמת שנאנס למכור, ולא כדרך מתנה, אין זו מתנת חינם ומותר (כפתור ופרח י, ‘אם כן’; שואל ומשיב תניינא ב, עז, ובדברי שאול וירא ‘ויכרתו’), וק”ו שמותר להשאיר נוכרים עובדי ע”ז בארץ עבור תועלת כלל ישראל בהקמת המדינה.
