ישראל שעבד עבודה זרה נחשב כמי שבגד בעם ישראל ובאלוהיו, ונקרא 'משומד' כי בחר להשמיד את זהותו היהודית. צוותה התורה שלא לקבל מהמשומד קורבן, שנאמר (ויקרא א, ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", דרשו חכמים: "מִכֶּם – פרט למשומד" (חולין ה, א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ג-ד). ובזה מעמדו גרוע ממעמדו של נוכרי עובד עבודה זרה, שמהנוכרי מקבלים קורבן (להלן ה, ג), ואילו מיהודי משומד אין מקבלים קורבן.
בנוסף, כיוון שהוציא את עצמו מהכלל, צוותה התורה שלא יאכל מקורבן הפסח, שהוא הקורבן שמבטא את סגולת ישראל. שנאמר (שמות יב, מג): "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", דרשו חכמים: בֶּן נֵכָר הוא "ישראל משומד שעבד עבודה זרה" (מכילתא).
כהמשך לכך תקנו חכמים, שישראל שעבד עבודה זרה ייחשב כגוי. לפיכך, אם שחט בהמה, למרות ששחט אותה לפי כללי ההלכה, שחיטתו פסולה כשחיטת גוי (חולין ה, א; פנה"ל כשרות יח, ד). וכן המצווה לגמול חסד לכל ישראל, ובכללם גם לעוברי עבירות, אינה חלה על משומד.
אמנם מצד האמת המשומד הוא ישראל, ולכן אף שקנסו אותו חכמים להיחשב כנוכרי, ונוכרי שקידש אשה ישראלית קידושיו בטלים, אם ישראל משומד קידש ישראלית – מקודשת, וכן ישראלית משומדת שהתקדשה לישראל – מקודשת, ואם ירצו להיפרד יצטרכו גט כשר (רמב"ם אישות ד, טו).[11]
