המוסרים את נפשם על קידוש השם – זוכים למעלה עליונה שאין למעלה ממנה. במותם על קידוש השם הם מתעלים מן המסגרת הפרטית שבה שרוי כל אדם אל המדרגה הכללית של קדושת ישראל, ומתקשרים אל ה’ ומתקדשים בקדושתו. לכן אף שהם מתים בקיצור ימים בעולם הזה, הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא, עד ש”אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם” (ב”ב י, ב). בזכותם החיים בעולם הזה נמשכים ומתעצמים, שכן מתוך חייהם בעולם הזה זכו להתקדש בקדושה עליונה, וגילו בכך את נקודת הקודש העליונה שבעולם הזה. יסוד קדושת מסירות הנפש בעקדת יצחק, שמבטאת את סגולת ישראל. לפיכך, בעת תקיעת השופר של ראש השנה, יחד עם זיכרון עקדת יצחק עולים ונזכרים כל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם (פנה”ל ימים נוראים ד, טו).
מדרך הטבע החברות האנושיות נוטות לשקוע אל שגרת ההווה, ולשכוח את החזון הגדול של גאולת העולם. מצב זה מוביל למשברים, מפני שהנשמה משתוקקת תמיד ליותר, וכשאינה מוצאת אפיק חיובי לכיסופיה, התשוקה פורצת בדרכים רעות שמובילות את החברה לרֶשע ואבדון. והצדיקים שדבקים בערכי האמת והטוב שמקיימים את העולם, נאלצים לעמוד בפני ניסיונות קשים ונוראים. וכאשר הם עומדים בניסיון ומוסרים את נפשם על קידוש השם, הם מקשרים את חיי ההווה אל ערכי הנצח, ומזכירים לישראל את החזון הגדול, ובזכות כך העולם מתקיים ומתקדם לגאולתו. עליהם נאמר (תהלים נ, ה): “אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח”. אמרו חכמים (סנהדרין קי, ב): “אִסְפוּ לִי חֲסִידָי – אלו צדיקים שבכל דור ודור, כֹּרְתֵי בְרִיתִי – אלו חנניה, מישאל ועזריה שמסרו עצמם לתוך כבשן האש, עֲלֵי זָבַח – אלו רבי עקיבא וחבריו שמסרו עצמם לשחיטה על דברי תורה”. ראוי להמשיך לדרוש בימינו את הפסוק “וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ” – אלו החיילים והמתיישבים שחרפו נפשם על הגנת העם והארץ.
הקדושים מבטאים את אהבת ה’ במדרגה הגבוהה ביותר, וכפי שאמרו חכמים (שהש”ר ח, ד): “כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה – אהבה שאהבו דורו של שמד להקב”ה, שנאמר (תהלים מד, כג): כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה”.
אמרו חכמים (שוחר טוב תהלים טז, ד), שאף שגדול צערם של הנהרגים על קידוש שמו, אמר הקב”ה שלא הפסידו כלום, ודמם חשוב לפניו יותר מכל הקורבנות. והם היסוד לקיומו של העולם, שהם מבטאים את הקשר המוחלט של הברואים אל מקור חייהם. כפי שאמרו חכמים (ברא”ר לד, ט), שכאשר עלה מתוך קורבנו של נח ריחם של מקדשי השם, נשבע ה’ שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה. מפני שכל זמן שיש בעולם אנשים שמוכנים למסור עצמם על קדושת השם, למרות שיצר לב האדם רע מנעוריו, הקשר אל מקור החיים חזק יותר והעולם מתקיים. שנאמר: “כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ, באיזה זכות? בזכות דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ (מקדשי השם) יַעֲקֹב סֶלָה” (תהלים כד, ב; ו). נמצא שמסירות נפשם היא כקורבן התמיד שמבטא את הקשר המוחלט של ישראל אל מקור חייהם (ראו מנחות קי, ב, תוס’ שם ‘מיכאל’; פנה”ל תפילה יג, ב; ה).
אמרו חכמים (ספרא אחרי מות ח, יג) שאמר ה’ לישראל: “אם מקדישים אתם את שמי – אף אני אקדש את שמי על ידיכם” להביא גאולה לעולם. וכל כך גדול קידוש השם הנעשה בזכות המוסרים נפשם, עד שכביכול כבר בעת שהם נהרגים נקבעת ונעשית הנקמה שעתיד ה’ לעשות ברשעים שהרגום, וכבר עכשיו הם כעומדים לקום בתחיית המתים, וה’ אומר באותה שעה: “היום אני מתעלה בהם לעיני אומות העולם מכחישי התורה, היום אני נפרע להם משונאיהם, היום אני מחיה בהם את המתים. אני ה’, אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר”.
גם יהודים שלא התכוונו למסור את נפשם ונהרגו רק מפני היותם יהודים, כדוגמת הנהרגים בשואה או בפעולות טרור כנגד העם היהודי, נחשבים קדושים. שכן במשך ההיסטוריה הארוכה התברר לכל, שישראל מבטאים את אמונת הייחוד, ובעצם הזדהותם כיהודים הם נושאים את שם ה’, ורשעי העולם חפצים להורגם. לכן כבר בכך שאדם מזדהה כיהודי טמונה נכונות למסירות נפש, וכל הנהרג על היותו יהודי נחשב כחייל שנהרג על קידוש השם במלחמת הגבורה על קיום העם היהודי.
אמרו חכמים, שהקב”ה ינקום את דמם של המוסרים נפשם על קידוש השם, שנאמר (תהלים קי, ו): “יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה”. כשישראל זוכים, הנקמה באה על ידי חיילי ישראל, וכשאין זוכים, הנקמה מתעכבת ובאה בדרכים עקיפות. עוד אמרו חכמים, שבעולמות העליונים יש ממונה על כל היהודים שנהרגו על ידי הגויים, והוא רושם את שמם על לבושו של הקב”ה, והם יישארו רשומים שם עד אשר ינקום ה’ את דמם, ועד שהמשיח יתגלה ויבוא לנחמם, ועמו יֵרדו אורות ועידונים לשמחם, ומלאכים ילבישום במלבושי כבוד (זוהר ח”א לט, א; מא, א).[2]
מעלה גבוהה יותר היא מעלתו של חייל או מתיישב שמוכן לסכן את עצמו על הגנת העם ויישוב הארץ, ונהרג בתוך מצוותו, שכן ידע שיש סיכון מסוים במצווה ובכל זאת התמסר לעשותה. למעלה מהם מעלת חיילים היוצאים לקרב בעת מלחמה ומחרפים נפשם על הגנת העם והארץ, ומעלתם כמעלת מוסרי הנפש כדי שלא לעבור על דת. ראו פנה”ל זמנים ד, יב.
