כפו על יהודי לעבור על אחת ממצוות התורה לתועלת אישית, כגון שביום השבת צווה אותו הגוי לקצור את שדהו או לבשל את תבשילו, גם כשחילול השבת נעשה בפרהסיה – יעבור ולא ייהרג. ואם אינו בפרהסיה, אף אם לא היתה לגוי טובת הנאה מכך, וכל כוונתו היא להעבירו על דתו, כגון שצווה על היהודי להבעיר אש בשבת בלא שיש לו מכך תועלת – יעבור ולא ייהרג, הואיל ואין בכך חילול השם בפרהסיה. אבל אם מגמת הכפייה להעבירו על דתו בפרהסיה, כדי להראות לכל שהוא בוגד באמונתו, כגון שכפה אותו ברבים להדליק אש בשבת בלא תועלת – ייהרג ואל יעבור. ואפילו בכפייה על מצווה קלה – ייהרג ואל יעבור (סנהדרין עד, ב; רמב”ם יסה”ת ה, ב; שו”ע קנז, א).
נתנו חכמים דוגמה למצווה קלה – ‘ערקתא דמסאנא’, היינו שרוך הנעל, שהיו היהודים נוהגים לשרוך את הנעל באופן מיוחד, וכאשר הכפייה היתה על כך בפרהסיה, כדי להראות לכל שהיהודי עובר על דתו – ייהרג ואל יעבור. יש אומרים שזה בתנאי ששינוי השריכה כרוך באיסור תורה, כדוגמת איסור “וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ” (ויקרא יח, ג), האוסר ללבוש דבר שמבטא אמונה בעבודה זרה או שיש בו הפרה של כללי הצניעות (ב”י בדעת רי”ף ורמב”ם). ויש אומרים שגם כאשר השרוך הוא רק מנהג יהודי מובהק, ייהרג ולא יְשנה, כי אם ישנה יראה כבוגד בדתו (רש”י ויראים).
בשעת השמד, כאשר אויבי ישראל רוצים להעביר את ישראל על דתם או על מצווה אחת מכלל המצוות, גם בכפייה בצנעה כדי להעבירו על דת – ייהרג ולא יעבור. שכן בשעת השמד צריך להתחזק יותר בנאמנות לתורה ולמצוות ולהיזהר מחילול השם. ועוד, שאם יהודי ייכנע להם אפילו בצנעה, כניעתו תעודד אותם להמשיך לכוף את ישראל לעבור על דתם (רש”י, ר”ן).[4]
לדעה המרכזית, שהיא דעת רוב הראשונים והאחרונים, על שלוש העבירות החמורות בכל אופן ייהרג ואל יעבור, גם בצנעה ולהנאת הגוי. ועל כל שאר העבירות כולל ערקתא דמסאנא, בפרהסיה כדי להעביר על דת – ייהרג ואל יעבור, ושלא בפרהסיה או שלא במגמה להעביר על דת – יעבור ואל ייהרג. ובשעת השמד, כאשר המגמה להעביר על דת, גם בצנעה – ייהרג ואל יעבור. כן דעת רמב”ם (יסה”ת ה, א-ד); ראב”ן, סמ”ג, נימוקי יוסף, יד רמ”ה, רבנו ירוחם, ר”ן, טור ושו”ע קנז, א; ט”ז ג; ש”ך ז, ועוד רבים. וכן משמע מרש”י, רמב”ן וריטב”א. (בסוף ההערה יובאו שתי שיטות שנטו מהדעה המרכזית לחומרא ושיטה אחת שנטתה לקולא).
הגדרת ‘העברה על דת’: לשיטה המרכזית, רק כאשר הכוונה היחידה של האונסים היא להעביר על דת נחשבת הכפייה ‘להעביר על דת’, אבל אם הצטרפה גם כוונה של הנאה עצמית לגוי, כבר אינה נחשבת ככפייה על דת. וכפי שכתב רמב”ם יסה”ת ה, ב: “אם נתכוון להעבירו על המצוות בלבד… בעשרה מישראל – ייהרג ואל יעבור” (יד פשוטה). ומרן הרב קוק חילק בין גזירה של מלכות לשם העברה על דת, שגם אם הצטרפה הנאה עצמית – ייהרג ואל יעבור, לכפייה של אדם פרטי, שאם הצטרפה הנאה עצמית – יעבור ולא ייהרג (משפט כהן קמח, עמ’ שנד).
מצווה קלה, כדוגמת ערקתא דמסאנא (שרוך נעל): יש אומרים שהכוונה לאיסור תורה של הליכה בחוקות הגויים (יד רמ”ה, רא”ה, ב”י בדעת רי”ף ורמב”ם, וכן הבינו רבים מהרא”ש). ויש אומרים שגם מצווה דרבנן בכלל זה (ריטב”א, רמב”ם כמבואר באגרת השמד, וכמבואר בפר”ח ויד פשוטה). ויש אומרים שגם מנהג יהודי, ומשמע שכוונתם למנהג יהודי מובהק ששינויו נראה כעקירת מצווה (רב שרירא גאון, רש”י, ר”י מלוניל, ריא”ז, יראים תג). ‘שמד’ הוא גם על מצווה אחת מכלל המצוות, כמבואר ברמב”ם יסה”ת ה, ג (אך נראה שזה בתנאי שהכוונה להעביר על כל התורה, להלן הערה 7). כאשר גזירת השמד אינה רק על יהודים, כגון שגזרו על יהודים ומוסלמים לאכול חזיר, לנימוקי יוסף אין זו שעת השמד, וכ”כ ב”י ורמ”א קנז, א, וש”ך ו. ולראב”ד גם זו שעת השמד (וכן ביארו רבים ברמב”ם). למרן הרב קוק (משפט כהן קמח, עמ’ שנו), רק כאשר הגזירה להנאת המלכות, כגון כדי לאחד את נתיניה, אז אם היא גם על גויים, אינה נחשבת שעת השמד.
שיטות נוספות: לאחר שלמדנו את הדעה המרכזית, נזכיר שתי שיטות שנטו מהדעה המרכזית לחומרא ושיטה אחת שנטתה לקולא: מחמירים בשאר עבירות: לסמ”ק, מרדכי ואורחות חיים, בשאר העבירות, רק כאשר הכפייה היא לעשות עבירה בצנעה להנאת הגוי – יעבור ואל ייהרג. אבל אם הכפייה בפרהסיה להנאת עצמו, או בצנעה כדי להעבירו על דת – ייהרג ואל יעבור.
מחמירים בשעת השמד: לראב”ד, רא”ה ואוהל מועד, בשעת השמד, גם כאשר הכפייה להנאתו ובצנעה – ייהרג ובל יעבור. (לב”ח ואור גדול, כך גם דעת רמב”ם ועוד. וכפי הנראה לא ראו את אגרת השמד לרמב”ם שבה כתב שגם בשעת השמד, אם אין הכוונה להעביר על דת – יעבור ואל ייהרג. ולדינא דחיי, לרמב”ם בשעת השמד בפרהסיה יש להחמיר גם להנאת עצמם).
דעת ר’ ישמעאל: ר’ ישמעאל מסכים שבשאר עבירות בפרהסיה כדי להעביר על דת – ייהרג ואל יעבור (רא”ש ע”ז ב, ט; רשב”א ע”ז כז, ב; ועוד). וכן מסכים שבשעת השמד על כל העבירות ייהרג ואל יעבור גם בצנעה (ריטב”א ומאירי ע”ז נד, א). אולם נחלק לגבי שלוש העבירות החמורות. יש אומרים שהוא מיקל בכפייה לעבוד עבודה זרה בצנעה להנאת עצמם, שיעבור ולא ייהרג. אולם בגילוי עריות ושפיכות דמים – ייהרג ולא יעבור (רבנו אלחנן ע”ז כז, ב; מנחת חינוך רצה, א). ולרז”ה ומאירי, הוא מיקל גם בגילוי עריות אם הכפייה בצנעה ולהנאת עצמם, ורק בשפיכות דמים – ייהרג ולא יעבור (אמנם לרז”ה ככלל כפייה על ע”ז היא לשם כפייה על דת). ויש אומרים שלר’ ישמעאל גם בשפיכות דמים בצנעה יעבור ולא ייהרג, כ”כ תוס’ ותוס’ ר”ש משאנץ כתובות יט, א; רא”ש ע”ז ב, ט. ונראה שדבריהם במקרה שבכל אופן זה שרוצים להורגו ייהרג, ואין סברת ‘מאי חזית’, כגון שמבקשים למסור אחד למיתה ואם לא יהרגו את כולם. וכ”כ הרב גרשוני בחכמת גרשון עמ’ שיט, והרב ישראלי בחוות בנימין צג.
המקילים על פי ר’ ישמעאל: יש אומרים שלדעת רבא (כתובות יט, א) הלכה כר’ ישמעאל, ועל כן בצנעה, בעבודה זרה ובגילוי עריות – יעבור ולא ייהרג, ורק על שפיכות דמים ייהרג ולא יעבור (פסקי רי”ד פסחים כה, ב). ויש אומרים שגם בשפיכות דמים בצנעה (כמבואר בפסקה הקודמת) יעבור ולא ייהרג, וכ”כ למעשה הגהות אשרי בשם ר”י בכתובות יט, א.
