כאשר תובעים מיהודי להצהיר שהוא מקבל על עצמו דת אחרת, גם כשאינו נתבע באותה שעה לעשות מעשה, וקבלת הדת נעשית בצנעה מול השליט הכופה, ואותה דת אינה כוללת עבודת אלילים, כדוגמת האסלאם – ייהרג ואל ימיר את דתו. הואיל והמאמין בדת אחרת כופר בתורת משה ומחלל בכך שם שמיים, ואף יגיע מתוך כך לעבור עבירות רבות וחמורות (ריטב”א פסחים כה, ב; רדב”ז ד, צב). הניסיון בזה היה קשה מאוד, ובמשך הגלות הנוראה, כשהחושך כיסה את הארץ, יהודים רבים נתבעו על ידי מוסלמים או נוצרים להמיר את דתם. לצערנו רבים לא עמדו בניסיון הנורא והמירו את דתם, אולם רבים מאוד מסרו את נפשם על קדושת השם ולא המירו את דתם, ובזכותם עם ישראל חי וקיים (ראו פנה”ל שביעית ויובל יא, 3).
החובה למסור את הנפש ולא להצהיר על המרת דת היא בתנאי שההצהרה אכן מבטאת המרת דת, אולם כשהיא מבטאת כבוד וקבלת מרות בלא התחייבות להמרת דת – יעבור ולא ייהרג. וכפי שכתב הרמב”ם באגרת השמד, שכאשר מוסלמים כופים יהודי להצהיר שהוא מאמין בנביאם, אבל אינם כופים אותו לעבור בפועל על מצווה ממצוות התורה ובסתר יוכל לקיימן, והכל יודעים שהצהרתו נועדה לתת כבוד לדתם ולא מתוך אמונה – יצהיר ולא ייהרג. אמנם אם קידש את השם ונהרג יש לו על כך שכר, אבל לכתחילה נכון שיצהיר ולא ייהרג, ואח”כ ישתדל בכל יכולתו לעבור במהרה לארץ שבה יוכל לעבוד את ה’ בלא שום כפייה (יד פשוטה יסה”ת ה, ד).[6]
