כאשר יש צורך לגדור את הדור ולהתחזק באמונה, אף במצב שאין חובה למסור את הנפש, רשאים גדולים וחכמים למסור את נפשם, כדי לחזק את רוחו של הציבור לדבוק בה’ בגבורה. ובלבד שיבחנו היטב שאכן יש במסירות נפשם משום חיזוק האמונה ולא החלשתה (החינוך רצו; נימוקי יוסף על הרי”ף סנהדרין יח, א; מהרי”ק).
וכן נהגו חנניה, מישאל ועזריה, כשראו שרבים מישראל משתחווים לצלם של נבוכדנצר, בחרו למסור את נפשם וליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו (דניאל ג; מגילה יב, א). ואף שמצד הדין לא היו חייבים למסור את נפשם, כי צלם זה לא היה עבודה זרה אלא אנדרטה שנועדה לפארו כמלך (ר”ת), ואף היו יכולים לברוח למקום אחר ולהיפטר מהצורך להשתחוות לאנדרטה. כיוון שראו את פרצת הדור, שרבים נכשלים בעבודה זרה ומתבוללים בגויים, רצו לתת דוגמה ומופת של מסירות נפש, כדי לחזק את הדור לדבוק באמונת ישראל. והואיל ובעיני הציבור, הצלם נתפש כעבודה זרה או לכל הפחות כמי שממעט בכבוד שמיים, שתובע ציות למלך ולא לה’, בחרו להישאר ולא להשתחוות ולמסור את נפשם על קידוש השם (תוס’ פסחים נג, ב, ‘מה’; רמב”ן ורשב”א כתובות לג, א). על אותה תקופה חשוכה אמרו חכמים (סנהדרין צג, א): “ביקש הקב”ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה, מישאל ועזריה – נתקררה דעתו”. מפני שבזכותם זכר עם ישראל את בריתו עם ה’ אלוהיו, חזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים. ואף לדורות, מסירות נפשם שימשה מופת ודוגמה לקדושי ישראל שמסרו את נפשם על קדושת השם.
וכן נהג רבי חנינא בן תרדיון, שבשעה שגזרה המלכות שלא ללמוד תורה, עמד והקהיל קהילות ולימד תורה לרבים. ואף שרבי יוסי בן קסמא אמר לו שאין נכון להסתכן בכך, המשיך בדרכו, עד שנהרג על קידוש השם (ע”ז יח, א).
וכן מצינו (סנהדרין יד, א) שרבי יהודה בן בבא מסר את נפשו על המשך העברת הסמיכה, שבה תלויה סמכות דייני הסנהדרין, למרות שאין חובה למסור על כך את הנפש הואיל וזו מצוות עשה. “פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך – ייהרג, וכל הנסמך – ייהרג, ועיר שסומכים בה – תיחרב, ותחומים שסומכים בהם – יֵעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם (כדי שלא יוכלו להאשים ולהעניש שום עיר או תחום), וסמך שם חמשה זקנים… כיוון שהכירו אויביהם בהם, אמר להם: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות (חניתות) של ברזל, ועשאוהו ככברה”.
