מעשה באשה ושבעת בניה שהובאו לפני הקיסר ועושי דברו. פקדו על הבכור לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (שמות כ, ב) “אָנֹכִי ה’ אֱלוֹהֶיךָ”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את השני לפני הקיסר, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (שם) “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את השלישי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (שמות כב, יט) “זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה’ לְבַדּוֹ”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את הרביעי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (שמות לד, יד) “לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את החמישי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (דברים ו, ד) “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את השישי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (דברים ד, לט) “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה’ הוּא הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את השביעי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (דברים כו, יז-יח) “אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים… וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה… כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת”. אמר לו הקיסר: אזרוק את החותמת שלי ותגחן לארץ להביאה, ובתוך כך תיראה כמשתחווה לפסל, כדי שיאמרו שקבלת על עצמך את גזירת המלך ובכך תינצל. ענה לו הבן השביעי: “חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר, על כבוד עצמך כך, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!” הוציאו אותו להורגו. ביקשה האם: תנו לי ואנשק אותו מעט לפני שתהרגוהו. אמרה: “בָּנַיי, לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות!” אמרו חכמים: “אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה” (גיטין נז, ב). לדורי דורות נשארו דמויותיהם של האם ושבעת בניה כדמויות מופת של מסירות נפש על האמונה. בזכות הקדושים שמסרו נפשם – עמנו קיים, ובזכותם העולם ממשיך להתקדם אל גאולתו.
עליהם דרשו חכמים את הפסוקים (תהלים טז, א-ה): “שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ. אָמַרְתְּ לַה’, אֲדֹנָי אָתָּה, טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ. לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי. ה’ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי”. אמר דוד לפני הקב”ה: מדוע יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם? מדוע הרבית עצבונם של דורו של שמד, שהיו צדיקים וממהרים לפתחך לבוא (לבתי כנסיות ובתי מדרשות) ומאחרים לצאת, ונהרגו על קדושת שמך?! כשהיו רשעי הגויים אומרים לאחד מהם: נסך לפני עבודה זרה – הוא אומר איני מנסך. זְבח לעבודה זרה – והוא אומר איני זובח. שתה מים אפילו בכוס אדום (שנראה כיין נסך) – והוא אומר איני שותה. נְדוֹר בשם עבודה זרה – והוא אומר איני נודר, שכך ציווני משה רבינו בתורתו. ועל כך הם נהרגים! השיב הקב”ה לדוד: לא הפסידו הקדושים כלום, כי דמם חשוב לפני יותר מכל הקורבנות, ומעלתם גדולה, “וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי”, שאין לשאת את שמם בלא חרדת קודש. הם חֵלק ה’ וגורלו – הם יכולים לומר: “ה’ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי”. יתרה מזאת, הקדושים שנהרגו על קידוש השם הם שתמכו את ישראל בהר סיני, שבזכותם קיבלו ישראל את התורה, ובזכותם סלח ה’ לישראל על חטא העגל (עפ”י שוחר טוב תהלים טז, ד-ה).[11]
