אדם גדול שעומד ליפול בידי רשעים שכנראה יתעללו בו ויבזו אותו, רשאי להתאבד ומצוות קידוש השם בידו. וכדרך שנהג שאול המלך, שכאשר ראה שהפלישתים עומדים לקחתו בשבי, אמר לנושא כליו: “שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד, וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (שמואל א’ לא, ד). אמרו חכמים שאין במעשהו איסור התאבדות (ברא”ר לד, יג). יתר על כן, לפני הקרב שמע שאול המלך משמואל הנביא שאם יברח או ייכנע לפלישתים – יציל את חייו, ואם יצא לקרב – ייהרג עם בניו ויזכה להיות עמו במחיצתו בגן עדן (ויק”ר כו, ז). שאול המלך החליט לצאת לקרב ולהנחיל לעם מורשת גבורה של קידוש השם, שכל עוד יש סיכוי, יילחמו ולא ייכנעו. הפלישתים אמנם נצחו ושאול ובניו נהרגו, אבל ישראל לא השתעבדו להם. אמרו חכמים (ויק”ר כו, ז), בשעה שהחליט שאול לצאת לאותו הקרב, אמר הקב”ה למלאכי השרת: “ראו ברייה שבראתי בעולמי… יוצא למלחמה ויודע שנהרג, ונוטל בניו עמו, ושמח על מידת הדין שפוגעת בו”.
כך, למרות חולשותיו, נותרה דמותו של שאול המלך כדמות גיבור שמסר את נפשו על קדושת השם, וכפי שקונן דוד המלך עליו ועל יהונתן בנו: “מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ… אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה, יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל… אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה” (שמואל ב’ א, כב-כז). אמרו חכמים, שישראל נענשו על שלא הספידו כראוי את שאול (יבמות עח, ב). וכשהלכו להביא את עצמות שאול ויהונתן ממקום קבורתן הזמני למקום קבורתן הקבוע, מצאו “שלא שלטה בהם רימה, וְעָלָיו נֶאֱמַר (תהלים לד, כא): שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו, אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה” (פרקי דרבי אליעזר יז).
מנגד, לקראת חורבן בית המקדש הראשון, לא נהג צדקיהו המלך בגבורה ונפל בשבי, והבבלים התעללו בו, וכבוד ישראל הושפל. שנאמר (מלכים ב’ כה, ה-ז): “וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו. וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט. וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו, וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל”. אמרו חכמים (איכ”ר א, נא): “עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם” (איכה א, טז). “על סילוק דעת ועל סילוק שכינה, אפשר שהיה צדקיה רואה אחרים שהיו מנקרים את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו בכותל עד שתצא נשמתו? אלא גרם לבניו שיֵהרגו לפניו”.[12]
