כתב רבי שלמה לוריא (יש”ש ב”ק ד, ט), שכאשר המלכות כופה על חכמי ישראל לומר להם דברי תורה, ואין ביכולתם להשתמט מכך, אסור לחכמים לשנות מהדינים הכתובים בתורה, ולומר על אסור שהוא מותר או על מותר שהוא אסור, ואף אם יאיימו על חייהם לא ישנו מההלכה. שכן חובה למסור את הנפש על קידוש השם, ואם ישנו את הדין הרי הם ככופרים בתורת משה. ולכן כאשר מלכות רומי שלחה שני שרים לחכמי ישראל, בתביעה שילמדו אותם את התורה, לימדום את התורה כהלכה, כולל דין שיש בו אפליה של ישראל לעומת גויים, שאם היה נודע למלכות היו עלולים להענישם במיתה. בפועל, בזכות רצונם הטוב של השרים, שלא רצו להלשין עליהם, ניצלו (ב”ק לח, א).
אמנם למדנו (מגילה ט, א), שכאשר המלך היווני תלמי דרש משבעים זקנים לתרגם את התורה, בכמה דברים שינו מהכתוב. אלא ששם לא שינו את משמעות הדברים אלא רק את הלשון כדי שלא יגיעו מפשטי הפסוקים לטעויות וכפירה. ועוד, ששם רוח הקודש סייעתם, שכוונו כולם לדעה אחת, למרות שכל אחד תרגם לבדו. אבל לשנות את דיני התורה – אסור, וייהרג ולא ישנה.
נראה שהחובה להיהרג ולא לשנות את דיני התורה היא כאשר יש חשש שבעקבות השינוי תשתרש טעות לדורות, כי יחשבו שכך הורו למעשה חכמי ישראל המוסמכים המייצגים את התורה. אבל כאשר ברור שהשינוי נעשה מלחץ המלכות במצב של סכנה – מותר לשנות, הואיל וידוע שהשינוי נעשה מהשפה ולחוץ ואינו נכון להלכה, וכך נהגו חכמי ישראל בלחץ הצנזורה.[14]
