איסור רצח הוא אחד משלוש העבירות, שמשום חומרתן, בכל מצב, ייהרג אדם ולא יעבור עליהן. לפיכך, אם יציבו רשעים לאדם שתי אפשרויות: או שתהרוג את פלוני או שנהרוג אותך – ייהרג ואל יעבור ויהרוג. וכן מסופר על אדם שבא בשאלה לאמורא רבה: אדון העיר צווה עלי להרוג את פלוני, ואם לא אעשה כן יהרוג אותי, האם מותר לי להורגו כדי להציל את נפשי? השיב רבה: תיהרג ואל תהרוג, כי מי אמר שהדם שלך אדום יותר מדמו שלו? אולי דמו אדום יותר! (סנהדרין עד, א). גם כאשר נראה לאדם שדמו אדום מדם חברו, כגון שחברו נוטה למות, ייהרג ולא יהרוג. משום שאיסור רצח הוא איסור מוחלט, ובשום אופן אין אדם יכול להציל את עצמו על ידי רצח (משפט כהן קמג עמ’ שטו).
גם כאשר אין תובעים ממנו להרוג אדם בידיו אלא לגרום למותו – ייהרג ולא יעבור. כגון שתבעו ממנו למסור אדם לפושעים או לאויבים, או להראות היכן הוא מתחבא כדי שהם יהרגוהו – ייהרג ולא ימסור. וכן אם תבעו ממנו להשליך אדם לפני חיית טרף ולגרום בכך למותו – ייהרג ולא ישליך. וכן אם תבעו ממנו לתת נשק כדי שהם יהרגו בו אדם, ובלא זאת לא יוכלו להורגו – ייהרג ולא ימסור את הנשק. וכן אם תבעו ממנו להעיד עדות שקר כדי להוציא אדם להורג – ייהרג ואל יעיד עדות שקר.[15]
אמרו חכמים (סוטה י, ב): “נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים”. מדברי רוב הפוסקים משמע שאזהרה זו נאמרה כדי להזהיר מהחומרה הנוראה של איסור הלבנת פנים, אך אינה חיוב הלכתי למסור את הנפש (מאירי ברכות מג, ב; החינוך רמ; עיון יעקב, וכ”כ הרב משה כלפון הכהן ברית אבות על אבות ג, טו. וכן משמע מרמב”ם דעות ו, ח; תשובה ג, יד). אמנם מנגד, מדברי כמה פוסקים משמע שצריך למסור את הנפש כדי שלא להלבין ברבים (תוס’ סוטה י, ב, ‘נוח’; שערי תשובה ג, קלז; בנין ציון קעב). ויש שכתבו שאין חיוב אבל התירו למסור את הנפש כדי שלא להלבין ברבים (פני יהושע ב”מ נט, א; פמ”ג בתיבת גומא חקירה ה; דברי שאול, יוסף דעת יו”ד שמה). ונראה שכוונתם שצריך או מותר למסור את הנפש כדי למנוע עלבון נורא שיכול לשנות את מעמדו של האדם עד שאולי יתאבד או יחלה וימות מצער, אבל בעלבון רגיל אין מקום לכך.
