תבעו מקבוצה של אנשים להסגיר אחד מהם כדי להורגו, תוך איום שאם לא יסגירו אחד מהם יהרגו את כולם – ייהרגו כולם ואל יתנו להם אחד להריגה (תוספתא תרומות ז, כג). אבל אם התביעה היא להסגיר להריגה אדם מסוים כשבע בן בכרי, ואם לא – יהרגו את כולם, יסגירו אותו ואל ייהרגו (ירושלמי תרומות ח, ד). שבע בן בכרי היה איש בליעל שהמריד את ישראל נגד המלך דוד, וכאשר יואב שר הצבא השיב מלחמה נגדו, ברח לעיר ‘אבל בית מעכה’ והתבצר בה. יואב החל במצור על העיר, תוך מגמה להחריבה ולהרוג את יושביה שסייעו למרד. כשראתה זאת אשה חכמה מהעיר, סיכמה עם יואב שראשו של שבע בן בכרי יושלך אל יואב, ובכך יואב יסיר את המצור. אנשי העיר אכן הרגו את שבע בן בכרי והשליכו את ראשו אל יואב, המצור הוסר והעיר ניצלה (שמואל ב’ כ, טז-כב).
לדעת רבי יוחנן, גם אם האדם שהגויים תובעים להסגיר אינו חייב מיתה, כיוון שבעטיו הגויים באים על כל החבורה, הם רשאים להסגירו כדי להינצל. ולדעת ריש לקיש, רק אם זה שהם מבקשים חייב מיתה כשבע בן בכרי, מסגירים אותו. אבל אם אינו חייב מיתה, אסור להסגירו ולגרום בכך להריגתו כדי להציל את נפשם. למעשה, נחלקו הפוסקים כמי ההלכה.[16]
לכאורה קשה לשיטת ריש לקיש, שלמדנו שהטעם שאין להרוג אדם כדי להינצל הוא משום ‘מאי חזית דדמך סומק טפי’, אבל אם בכל אופן אותו אדם ייהרג, מדוע שלא להסגירו ולהציל את השאר? אלא שסברת ‘מאי חזית’ אינה הסיבה לדין אלא הטעמת סברתו, והדין נובע מכך שאיסור רצח הוא מוחלט, ולכן בשום אופן אין אדם יכול להציל את עצמו על ידי רצח חברו (משפט כהן קמג עמ’ שיד). עוד ביארו, שגם כאשר מאיימים להרוג את כולם אסור למסור אחד, מפני שאם ימסרו אותו – בוודאי ייהרג, ואין ודאות שיוציאו לפועל את האיום להרוג את כולם (לחם משנה רמב”ם יסה”ת ה, ה).
כאשר גויים תובעים אחד להריגה ואם לא יהרגו את כולם. יש מתירים להם להטיל גורל את מי להסגיר (תפארת למשה יו”ד קנז). ורבים אוסרים מפני שרק על פי רוח הקודש מותר להשתמש בגורל (חדרי דעה קנז, נחל יצחק חו”מ פז, ג). אמנם רשאי אחד מהם להתנדב כדי להציל את חבריו, וכפי שנהגו הרוגי לוד (לעיל הלכה יב). כתב המאירי, שאם תבעו למסור אחד להריגה ואם לא – יהרגו את כולם, ויש שם טריפה שעומד למות באותה שנה, ימסרו אותו כדי להציל את השאר (הובא להלכה בשיירי כנה”ג הגהות ב”י קנז, לו). אבל להורגו בידיים אסור (דגל ראובן, ציץ אליעזר ט, יז).
כתב בשו”ת ממעמקים ה, א, שכאשר הנאצים תבעו מראשי היהודים לתת להם רשימה של יהודים שיינצלו והשאר ייהרגו, היה מותר להם לתת רשימה, מפני שהאויב רוצה להרוג את כל ישראל, ואזי כל מה שאפשר להציל צריך להציל. יתר על כן הורה הרב דב בער כהנא בקובנא, שראשי הקהל צריכים לעשות ככל יכולתם להציל כמה שיותר יהודים, גם אם בכך ישתפו פעולה עם הנאצים בכינוס היהודים שכפי הנראה יילקחו להורג. וכתב הרב ישראלי (חוות בנימין צג), שכאשר מדובר בהסגרה ממש, אסור, גם אם חושבים שזה למען הצלת אחרים. יתר על כן, בחכמה שלאחר מעשה התברר שאלו שהסכימו לכך, סייעו לנאצים לרצוח יותר.
