כפי שלמדנו, על שלוש העבירות החמורות, בכל מצב ייהרג ולא יעבור. אולם אם עבר ולא נהרג, אף שחילל את השם, אינו לוקה וקל וחומר שאינו חייב מיתה, הואיל ועבר באונס. אפילו אם הרג אדם מחמת שאנסו אותו, אינו נענש בעונש הקבוע לחטא זה בתורה (אמנם כהוראת שעה יכול בית הדין להענישו).
כיוצא בזה, יהודים שהמירו את דתם מחמת אונס וחזרו בתשובה, לא נפסלו לעדות (שו”ת הרא”ש נד, א; שו”ע ורמ”א אה”ע יז, ו). מפני שרק עבירה שנענשים עליה בבית הדין פוסלת לעדות, והעובר מאונס אינו נענש (נו”ב קמא אה”ע עב).[21]
אמנם כאשר אסור להתרפא בעבודה זרה גם בפיקוח נפש (לעיל הלכה ד), ועבר והתרפא, בית הדין עונשים אותו “עונש הראוי לו” (רמב”ם יסה”ת ה, ו). משמע שעונש זה מדברי חכמים (דברי ירמיהו; הרב קאפח). ויש סוברים שהוא נענש מהתורה, משום שבפועל מעשה ההתרפאות היה ברצון ולא באונס (אור שמח; שואל ומשיב תניינא ד, ד; משפט כהן קמד עמ’ שלב, סעיף יא; יד פשוטה). ועוד, שאינו נחשב אנוס כי אין ודאות שימות מהמחלה (מעשה רוקח), וגם אין ודאות שהתרופה האסורה תציל אותו (פר”ח).
