הנצרות אמנם קיבלה מהיהדות את עיקרון האמונה באל אחד, אולם יחד עם זה טענה, ש’אותו האיש’ הוא ‘אלהים’ שהתגשם בבשר ודם, והאלוהות האחת היא שילוש – האב, הבן ורוח הקודש. ויכוחים רבים התחוללו בקרב הנוצרים אודות ההגדרה של כל זאת, אולם ככלל, מוסכם כמעט על כל הזרמים והכתות, שאותו האיש שהופיע עלי אדמות כבשר ודם הוא בעצם ‘אלהים’. וכפי שסיכם את אמונת הנוצרים רבי יהודה הלוי (כוזרי א, ד): “אנושי בנגלה ואלהי בנסתר, נביא שלוח בנגלה ואלוה שולח נביאים בנסתר, והוא המשיח, הנקרא בן האלהים, והוא האב והוא הבן והוא רוח הקודש”.
תפישה זו נקראת ‘עבודה זרה בשיתוף’, הואיל ובנוסף לאמונה בה’ משתפים תפישה אלילית, לפיה האלוהות האחת שמעבר לכל הגדרה, מתגשמת באדם ובשילוש. לגבי ישראל ‘עבודה זרה בשיתוף’ נחשבת עבודה זרה לכל דבר, וחובה על יהודי למסור את נפשו ובלבד שלא יחטא בכך. שאם יציבו בפני יהודי אפשרות לקבל על עצמו את אמונת הנוצרים או להיהרג, חובה עליו להיהרג ולא להתנצר (לעיל ד, ז). כפי הנראה, לכן היהודים מקפידים לקרוא תמיד למי שהנוצרים מאמינים בו – ‘אותו האיש’, כדי להדגיש שהוא איש ולא אלוהים.
אמנם לגבי בני נח, לדעת רוב הפוסקים, ‘עבודה זרה בשיתוף’ לא נאסרה (לעיל ה, ח-י). מפני שכל עוד המצב המוסרי והרוחני בעולם אינו מתאים לאמונת הייחוד בטהרתה, יש לחשוש שאם בני האדם לא יאמינו כלל, מצבם המוסרי עלול להיות הרבה יותר גרוע. כחיזוק לעמדה זו, יש מביאים כדוגמה את הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה, שתי תנועות רשע ורצחנות שצמחו בקרב אנשים שעזבו את האמונה בה’ דרך הדת הנוצרית, והובילו לרשע מפלצתי מעבר לכל מה שהיה מקובל בתקופות שהאמינו בנצרות. יתר על כן, לדעת רבים מגדולי ישראל, נוצרים הנוהגים במוסריות כלפי כל אדם וכלפי ישראל, למרות צד השיתוף האלילי שבאמונתם, יכולים להיחשב חסידים וצדיקים, כל אדם לפי מעלתו (לעיל ה, יג).
כיוצא בזה כתב מרן הרב קוק זצ”ל, שאף שהטעות האלילית רעה ומזיקה, רק כשהיא גורמת למעשים רעים, רשעותה חמורה. לכן עיקר הארס שבנצרות, כמו גם באסלאם, אינו בתפישה האלילית אלא בעקירת ערך המצוות והמעשים הטובים, וביחס הרע כלפי עם ישראל ותקוות גאולתו (שמונה קבצים א, ל-לב).[2]
