כיוון שהנוצרים הגשימו את האמונה המופשטת בדמות אנושית, היה להם דבר מוחשי לדבוק בו, וכך יכלו למשוך לדתם אנשים רבים מעמים שונים שהיו רגילים לעבודת אלילים. אולם יש לכך מחיר מוסרי ביחס ליהדות בשני תחומים עיקריים: א) אובדן אמונת הייחוד הטהורה. ב) אובדן האחריות האישית לתיקון האדם והעולם.
א) אובדן אמונת הייחוד הטהורה, שכן לפי התפישה הנוצרית הנגועה באלילות, ‘אלהים’ מוגדר בתחום מסוים, וממילא כל מה שמחוץ לו הוא רע גמור ובו השטן שולט. לתפישה זו יש לשטן כוח שליטה עצום על כל העולם הזה שהוא מקולקל מיסודו, עד שאפילו ‘אלהים’ לא הצליח לתקנו, וכשניסה, גבר עליו הרע והרג אותו. כך העולם נותר שקוע בחטא עד שיגיע הזמן ש’אלהים’ יוכל להתגבר על השטן.
אולם לפי האמת, ה’ ברא את הכל, השמיים והארץ, האור והחושך, הטוב והרע, וכל מה שברא – לטובה ברא. בשלב הראשון, בזכות הרע ניתנה לאדם אפשרות לגלות את צלם אלוהים שבו ולבחור בטוב. בשלב השני, על ידי הדרכה נכונה של התורה והמצוות, יכול האדם לדבוק בדרכי ה’ ולהפוך את החושך ואת הרע לטוב, ועל ידי כך העולם הולך ונגאל.
ב) אובדן האחריות האישית של האדם לתיקון העולם. שכן אם אפילו ‘אלהים’ לא יכול לתקן לעת עתה את העולם, קל וחומר שאין אפשרות שבני האדם יתקנו אותו, כי החטא מלפף את העולם ואת האדם. כלומר, אין בכוחם של המצוות והמעשים הטובים לתקן את האדם ואת העולם, שהם שקועים בחטא. אלא ישועתם של בני האדם תלויה רק בכך שיאמינו ב’אותו האיש’ שהוא ‘אלהים’, ובכך שבייסוריו ובמותו עלי אדמות גאל אותם מהחטא הקדמון. ועליהם לבקש מחילה על היותם שקועים בחטא ולהתוודות על עוונם. וכל הערך של המעשים הטובים הוא רק עבור זיכוך נפשו של האדם וחיזוק אמונתו, אבל אין בכוחם לתקן את העולם עצמו.
לעומת זאת, לפי אמונת הייחוד, ה’ ברא את האדם בצלמו, והעניק לו תבונה ומצפון, ונתן בידו את האחריות על תיקון העולם, שנאמר (תהלים קטו, טז): “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם”. לכן נתן ה’ לישראל את התורה ואת המצוות, כדי שעל ידי הבנתם בתורה ועל ידי מעשיהם הטובים ירוממו את כל תחומי החיים ויגלו בהם את האור האלוהי. וכך על ידי אין ספור לימודים מועילים ומעשים טובים, של ישראל ושל כל הצדיקים והחסידים שבאומות העולם, העולם יתעלה והברכה האלוהית תשרה בו.
