והנה הגיעה השעה שעליה ניבאו הנביאים. קול בכייתה של רחל אמנו החל להישמע, נהי בכי תמרורים של האם שמאנה להתנחם על בניה שגלו מארצם והתענו והתייסרו בכל הגלויות. וה’ נענה: “מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם” (ירמיהו לא, יד-טז).
במקביל להופעת קרני האור הראשונים של גאולת ישראל, ולחזרתם של היהודים הראשונים לארץ ישראל – החלו נוצרים יראי שמיים לחזור לתנ”ך, שנקרא בפיהם ‘הברית הישנה’, למדו בו על אהבת ה’ לעמו ישראל ועל הגאולה הצפויה להם ולעולם. מתוך כך למדו להעריך את מסירות נפשם של היהודים, שגם במשך הגלות הארוכה, למרות כל הייסורים, לא הפסיקו להאמין ולאהוב את ה’ אלוהי אבותיהם ולדבוק בתורתו ובמצוותיו. קול ה’ המצמיח ישועה לעמו נשמע באזנם. “כִּי כֹה אָמַר ה’: רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם, הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ: הוֹשַׁע ה’ אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם, אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם, בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ, כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. שִׁמְעוּ דְבַר ה’ גּוֹיִם, וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק, וְאִמְרוּ: מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ” (ירמיהו לא, ו-ט). כך קמו נוצרים צדיקים וחסידים, בעיקר מתוך האוונגליסטים השייכים לזרם הפרוטסטנטי, שהביעו אהבה לישראל ותמכו בשיבת ישראל לארצם, ובראשם הלורד בלפור. ככל שהנבואות הלכו והתגשמו, עוד ועוד נוצרים שבו לתנ”ך, ומתוך כך לאהבת ישראל ולהכרה בזכותם על ארצם, והם מלווים בתפילות ובמעשים את הנס הנפלא של חזרת ישראל לארצם.
תמורה חשובה התרחשה במקביל גם בקרב הזרם הקתולי, שהוא הגדול בעולם הנוצרי. בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל, ערכה הכנסייה חשבון נפש על יחסם של הנוצרים ליהודים, ובשורה של החלטות חשובות, שינו באופן עקרוני את היחס ליהודים. הם הסירו מכלל היהודים את האשמה ב’רצח האל’, והביעו צער על כך שנוצרים שנאו ורדפו יהודים, ואף הכירו בכך שבחירת ה’ בישראל לא בטלה, והעם היהודי עדיין נקרא עמו של ה’, ודרך התורה והמצוות ראויה לו. למרות שהחלטות אלו עוררו התנגדות בקרב שונאי היהודים, הכנסייה המשיכה לאשר אותן. שינוי זה לטובה הינו כל כך מפתיע ומדהים, עד שיהודים רבים, שעוד זוכרים את כל הסבל והייסורים, מתקשים להאמין שאכן כך הדבר, ויש שאף בטוחים שכל השינויים הללו הינם תרמית שנועדה למשוך באופן מתוחכם יותר את היהודים אל הנצרות.[3]
אולם לצערנו, עדיין ישנם נוצרים רבים שממשיכים את מורשת השנאה לישראל. גם מבין האוהבים, רבים עדיין מקווים שישראל יקבלו את אמונת הנוצרים, גם אם בפועל אינם פועלים לשם כך. הננו תפילה, שתיעקר השנאה והרצחנות והאלילות, וכדברי הנביא זכריה (ט, ז): “וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו – וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹהֵינוּ”. ומורשתם של כל אותם נוצרים צדיקים וחסידים מכל הדורות תהיה היסוד להצעדת הדת הנוצרית בדרך של אמונה טהורה ומיטיבה.
