כמו בפרק על הנצרות, גם בפרק זה אין יומרה להקיף את הדת המוסלמית על כל פלגיה, אלא להתמקד בעמדה הכללית של היהדות אודותיה. לפני כאלף וארבע מאות שנה, קרוב לשש מאות שנה לאחר היווסדות הדת הנוצרית, בחצי האי ערב נוסדה הדת המוסלמית על ידי מוחמד נביא האסלאם (סביבות ד'שצ, 630). מקור השראתה בתורת ישראל, שכן הקוראן, ספר היסוד המוסלמי, מלא רעיונות מהתנ"ך, ודרך סיפורם של גדולי ישראל, ובראשם אברהם ומשה, מתאר את תולדות התגלות אמונת הייחוד. גם ההלכה והמחשבה המוסלמית קיבלו את השראתן מהלכות ואגדות שבתורה שבעל פה שנמסרו על ידי יהודים שחיו בארצות ערב. בהשראת המקרא נתגלתה למוחמד העוצמה האדירה שבאמונה באל אחד שאין לו שום נוכחות גשמית זולת דיבורו הבורא והמְצַוֵוה. מעבר לאותות ולמופתים שבמקרא, הנס המקראי הגדול ביותר הוא עצם הדיבור הנבואי של אלוהים לאדם. דיבור שפונה אל כלל הציבור ומציב מטרה להקים אומה של מאמינים ומחולל בכך שינויים אדירים בעולם. אכן מוחמד לא חולל ניסים, אלא בשפה גבוהה ביטא את החזון האמוני, ובדיבור מלא עוז ותנופה דרש התמסרות מלאה להגשמתו. פירוש המילה 'אסלאם' – השלמה, כניעה והתמסרות מוחלטת לאל שנקרא 'אללה'.
בהשראת אמונת ישראל, אללה הוא יחיד, נצחי, כל-יכול, בורא העולם ושולט בו בגבורה, מעניק שכר לנאמניו ומעניש את הכופרים בו. למרות שהאסלאם נקי מאלילות, מבחינה תודעתית יש בו הגשמה דקה. שכן לפי אמונת היהדות הטהורה אין להגדיר את האל בשום הגדרה, וכל המידות האלוהיות, כדוגמת חסד, גבורה ורחמים, הן הארה שמתגלה אלינו, אבל הוא עצמו מעבר לכל הגדרה. ואף שכעיקרון האסלאם מסכים לכך, בפועל הוא נוטה להגדיר את אללה על פי מידת הדין והגבורה, ומתייחס אליו כאל גיבור כל-יכול, שהכול צריכים להיכנע לפניו ולקבל באופן מוחלט את מרותו.[1]
כיוון שההופעה העיקרית של אללה היא בגבורה, המאמין המוסלמי צריך להתאזר בגבורה ולהיות חייל בצבאו של אללה, כדי להכניע את יצרו הרע לפניו, וכדי ללחום בכופרים ולהכניעם לפניו. מתוך חמש המצוות העיקריות של האסלאם, ארבע עוסקות במישרין בכבוד האל והכניעה כלפיו: א) הצהרת האמונה באללה ובמוחמד נביאו. ב) התפילה אליו חמש פעמים ביום, כאשר עיקרה כריעה וקבלת אדנותו של אללה. ג) צום בכל ימי חודש הרמדאן כדי לחזק את האמונה ולהכניע את היצר הרע. ד) העלייה לעיר מכה שבחצי האי ערב. ה) 'זכאה', והיא מתן מס שנתי של 2.5% מהרכוש לח'ליף כדי שיקיים בו את צו האל ויתן ממנו צדקה לעניים, וינהיג את הג'יהאד להשלטת האסלאם בעולם. מתן ה'זכאה' צריך להיות מתוך אהבה לאל וקבלת ריבונותו שהכסף כולו שלו.
המצווה הנוספת, שמופנית כלפי חוץ, היא הג'יהאד – מלחמת הקודש בכופרים, כדי לבער את האלילות מהעולם ולהפוך את כולם למוסלמים. היינו נכנעים לאללה, תחת שלטון הח'ליף, מחליפו של מוחמד, מנהיג האומה המוסלמית. לשם כך מצווה להילחם בעובדי האלילים ולהציב בפניהם את האפשרות להתאסלם או למות בחרב (כמפורט בהלכה ד).
