התורה ניתנה לכלל ישראל במעמד הר סיני, וממילא היא שייכת לכל אדם מישראל, ומצווה על כל אדם מישראל ללומדה ולחדש בה כדי להוסיף תיקון וברכה לעולם. כך גם ביחס לנבואה: אמנם משה רבנו הוא גדול הנביאים, ואסור לנביא שיבוא אחריו לחלוק על התורה, הואיל והיא ניתנה למשה רבנו לעיני כל ישראל במעמד הר סיני. אך גם הבטיחה התורה שהנבואה תימשך כדי לכוון אותנו להבנה מעמיקה יותר בתורה כפי הראוי לכל דור, וכך העולם ימשיך להתקדם אל גאולתו.
לעומת זאת, באסלאם הנבואה ניתנה בחשאי למוחמד, והקוראן הוא ספר אלוהי חתום, ומוחמד הוא אדם מושלם שלא ייתכנו בו שום טעות ופגם. הוא חותם הנביאים, ולכן דבריו גוברים על כל דברי הנביאים הקודמים, ואין עוד אפשרות שיהיה נביא אחריו, וגם אין אפשרות להתקדם להבנה מעמיקה יותר. לכן אין מקום לשאוף אל הימים הבאים, שיהיו טובים יותר, אלא המטרה היא לחקות את מה שהיה בימי הנביא וסביבתו. לפיכך, החכמה המוסלמית אינה מנסה ליצור ולחדש אלא לסדר באופן שיטתי את כל הרעיונות הקיימים בעולם, כדי להדריך את המוסלמים לנצח את היצר הרע ואת הכופרים. במסגרת זו ישנו מקום נכבד להלכה, שהיא החוק האלוהי, וקיומו חשוב יותר מכוונת הלב, כי הוא מבטא יותר מכל את הכניעה בפועל לאללה.
השפה והדיבור תופסים מקום מרכזי באסלאם, שכן העולם כולו נברא בדיבורו של אללה, ואף החכמה מגדירה בדיבור מדויק והלכתי את רצונו של אללה. מכאן הכוח העצום של המילים באסלאם, עד שהטענה להוכחת אמיתות הקוראן נשענת על יופי שפתו. כיוצא בזה קבלת האסלאם נעשית בדיבור. גם נישואי אשה או גירושיה נעשים בדיבור בלבד. גם הפילוסופיה המוסלמית עוסקת בדיבור שנקרא 'כַּלאם'. מעל הכל דברו של אללה מגיע לעולם על ידי דיבורו של הנביא, ומהדיבור מגיע כוחה הפנימי של הנבואה, שכאשר היא נאמרת בצורה נכונה ויפה, היא מחוללת את המציאות.
מכאן שמושגי השקר והאמת באסלאם אינם כבשאר העולם. בדרך כלל הדיבור נועד לשקף את המציאות, ואם אינו משקף אותה הרי שהוא שקר, ולפי התבוננות במציאות ניתן לבחון אם האדם שיקר או אמר אמת. אולם באסלאם הדיבור הוא המציאות, ולכן יכול אדם לומר את מה שראוי שיהיה כאילו כבר ישנו, כי אם הדיבור מצד עצמו נכון, המציאות תתגלה בהמשך כתואמת לדיבור. כתוצאה מכך, ישנה הפרזה בערך של תיאור המציאות לעומת הערך של חקר המציאות עצמה, והפרזה בערך היכולת הרטורית על פני הדיוק בעובדות. אמנם השקר אסור באסלאם, אך הכוונה לשקר למטרות אנוכיות שאינן משרתות את הערכים הנכונים.[2] לכן, כאשר משקרים כדי להציג את הכופרים כרשעים, אין זה נחשב שקר אלא אמת, כי הוא משרת את המטרה האמיתית. שכן גם הכופרים אחר שידעו את האמת, יודו שכך היה ראוי לומר, כי האסלאם הוא האמת והכופרים הם השקר. לכן המוסלמים נוטים לתאר מלחמות שהפסידו בהן כניצחונות, כי כך ראוי, וממילא על ידי דיבור נכון המציאות תשתנה ובסוף ינצחו. כך אנו מוצאים שבעיני היהודים, מאבקם של המוסלמים בישראל רצוף שקרים בוטים, אולם בעיני המוסלמים הם אומרים את האמת, כי כך ראוי להיות.
