מיסודות אמונת ישראל שהאלילות היא שקר, ועבודת האלילים מזיקה לאדם. ניתן לראות זאת גם על ידי בחינת השפעתה השלילית על החברה והתרבות בהודו.
מן הראוי שתכונת האמונה הבסיסית תדרבן את האדם להתעלוּת אין סופית בהוספת טוב וברכה לעולם, וזאת על ידי התקשרות לאמונה בה' אחד, שכאשר מַפנים את כל הכוחות שבעולם אליו, מרבים את הטוב העולמי ועושים את העולם מתוקן יותר. לעומת זאת, העבודה הזרה מנציחה את המציאות כפי שהיא, מעניקה לה צידוק אלוהי, וחוסמת בכך את התביעה הפנימית להתעלות ולתיקון. שכן בהגשמת האלוהות לפי כל הכוחות והגוונים שבאדם ובטבע, מעניקים הצדקה גם למידות הרעות שבאדם, ומנציחים אותן בלא שאיפה לתקן אותן. כך יש אלים טובים ואלים רעים, והאדם ניצב מול הטוב והרע בלא הכרעה מוחלטת לצד הטוב, שכן גם את האלים הרעים צריך לעבוד ולרצות. כלומר, ברור שהטוב הוא טוב, וההולך בדרכו זוכה להארה ולשלווה, אבל כיוון שגם הרע מייצג כוחות אלוהיים – גם לו יש מקום, ואף ייתכן שתועלתו מרובה, הואיל ועל ידו אפשר להשיג יותר עושר, שלטון ותענוגים.
כמו בכל הדתות האליליות, גם במסגרת ההינדואיזם התקיימו בעבר פולחנים של פריצות וזנות, ולעיתים אף הקרבת קורבנות אדם כדי לפייס את זעם האלים הרעים. גם לשודדים ולרוצחים היו אלילים מוכרים, שסימלו את האלימות ככוח מכריע במציאות, ובחסותם הם פשעו באכזריות. גם אנשי החוק שנלחמו בהם, לא שללו את היות הפושעים פועלים בשם אלילים ממשיים. אלא שאנשי החוק פעלו בשם הזרם ההינדי המרכזי והמקובל, שסבר שהפושעים סוטים מהאמונה הישרה בכך שהם מעניקים לכוחות של הרס ערך חיובי, ואילו האמת שכוחות ההרס נועדו להילחם ברע ולא להצדיקו. עמדות אלו, על צדדיהן השונים, באות לידי ביטוי במיתוסים השונים המספרים על המריבות, השנאות והמלחמות שבין האלילים.
בזרמים מסוימים בהינדואיזם הבעל נחשב במשפחה כדמות האל שיש לשרתו ולציית לו, ואחר מותו, המעשה המהולל של אלמנתו, שבעת ששורפים את גופתו – תישרף עמו בעודה בחיים. מקרים אלו היו נדירים, ורוב רובן של האלמנות לא נשרפו אולם הן חיו בסבל רב, מפני שנחשבו כנשים שהרוע והקללה דבקו בהן. לכן אנשים נמנעו מלקיים עמהן קשרים חברתיים, ואלה שחמלו עליהן נתנו להן צדקה מחוץ לבית. בעקבות מסורת זאת, עד היום מרבית האלמנות, אף הצעירות, אינן נישאות בשנית.
