בתמיכת אנשי הדת התפתחה מערכת קשיחה של ארבע קַסְטוֹת (וַרְנוֹת), כלומר מעמדות חברתיים: א) בְּרַהְמִינִים – אנשי דת, ב) לוחמים, ג) עובדים, ד) משרתים. ועוד מעמד נוסף תחתיהם – הטמאים, שבני ארבע הקסטות התרחקו מהם, נמנעו מלנגוע בהם ונמנעו מלאכול ולשתות ממה שהטמאים נגעו בו. בידי הטמאים הופקדו העבודות הבזויות ביותר והם חיו בעוני מחפיר. מעמד 'הטמאים' מונה כעשרים אחוז מכלל החברה, ועד היום רבים מהם סובלים מאפליה קשה, וזאת למרות החוקה הדמוקרטית השלטת בהודו קרוב לשמונים שנה, ולמרות הפעילות החינוכית מטעם הממשלה שמנסה למתן את היחס כלפיהם.
הרעיון שמכונן את הקסטות הוא האמונה שנשמתו של האדם נמצאת בתהליך מתמיד של גלגול נשמות: לידה, חיים ומוות, ושוב לידה, חיים ומוות, וחוזר חלילה. כפי ה'קַארְמָה' שלו, כלומר, לפי כלל פעולותיו של האדם בגלגוליו הקודמים, תתגלגל נשמתו למחזור חייו הבא. אם קלקל במעשים רעים, ובכלל זה גם התנהגות רעה כלפי האלים השונים – גרם לעצמו קארמה רעה, וייוולד בקסטה נמוכה יותר או אף בגוף של בעל חיים או צומח או דומם. ואם עשה מעשים טובים וכיבד את האלים שמבטאים את הכוחות השונים שבעולם, הרי שהקארמה שלו טובה והוא ייוולד למשפחה מקסטה גבוהה יותר. לפי זה, אין לאדם להתלונן על מעמדו, הואיל והוא נולד לקסטה שלו על פי מעשיו בגלגוליו הקודמים.
לפיכך, תיקונו של האדם תלוי בהשלמתו עם גורלו ועם כוחות הטבע והאלים השונים, כולל הרעים, ובתוך מסגרת זו עליו להשתדל לנהוג כראוי. אמנם יש בהכרה זו שגורלו של האדם מוכתב מלידה מידה רבה של אמת, שכן הרקע המשפחתי, החברתי והגנטי של האדם משפיעים מאוד על גורלו, ויש יתרון בכך שאדם משלים עם גורלו ולא מנסה להגיע למעמד שמעבר ליכולת השגתו. לא זו בלבד אלא שבתפישה ההינדית אדם גם יכול לבחור לשנות את מעמדו באופן משמעותי, אלא שזה יתרחש בגלגול הבא, בזכות השלמתו עם גורלו בגלגול הנוכחי ועשיית המיטב שביכולתו.
לעומת זאת ביהדות, מצד אחד אכן מוסכם שכל מה שנפל בגורלו של האדם בעת לידתו הוא בהשגחה פרטית מאת ה', אולם תכליתו להתעלות ולהתקדם בחייו הנוכחיים עלי אדמות ככל האפשר. שכן האמונה בה' האין סופי מדרבנת את האדם להתעלות תמיד עד אין קץ. לכן ביהדות אפילו ממזר שמוצאו פגום עד כדי כך שאסור לו להתחתן עם יהודייה רגילה, יכול לעסוק בתורה ולהגיע לדרגה רוחנית גבוהה יותר מכהן גדול. כיוצא בזה לגבי העני, אף שמצווה לגמול עמו חסד ולקיימו בכבוד, התכלית היא להוציאו ממעגל העוני ולהעמידו על רגליו. לכן ישנה מצווה על כל קהילה להעניק לכל ילדי הקהילה, כולל העניים, חינוך מלא לתורה, לדרך ארץ ולמעשים טובים, כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם. לא זו בלבד אלא שהורו חכמים (נדרים פא, א): "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". כי דווקא החסרון והמצוקה יכולים להניע את האדם לצמיחה גדולה.
