כאלף שנה לאחר הופעת הדת ההינדית, יצאה ממנה הדת הבודהיסטית. לפי המסורת הבודהיסטית, מחוללה היה סִידְּהַארְטְהָה גָאוּטָמָה, נסיך הודי שחי לרגלי הרי ההימלאיה (בערך בשנות 563-479 לפנה"ס). כשיצא מהארמון נפגש בסבל המקיף את חיי האדם ובכאב האין סופי שהוא גורם, וממעמקי נפשו עלתה השאלה הקיומית, כיצד יוכל האדם להיגאל מהסבל הנורא הזה. הוא עזב את הארמון ונהג במנהגי פרישות וסיגופים, למד אצל מורים הינדואיסטיים, ומצא שמשנתם, סיגופיהם ותרגילי היוגה שהם מלמדים, אינם מביאים מזור שורשי לבעיית הסבל. בעזרת מדיטציה ארוכה התעמק בתודעתו, עד שזכה להארה, ועל שם כך נקרא בודהה – המואר. בהארתו הבין שהסבל האנושי נובע מתשוקותיו של האדם, וישועתו בכך שיפסיק להשתוקק. לא ינקוט בסגפנות ולא בנהנתנות, אלא ילך בדרך האמצע, ועל ידי תרגילי מדיטציה ישתיק את תשוקותיו לעושר ולכבוד, למאכל ולמשקה. גם לא יתאווה לסיפוק מיני ולא יבקש הכרה מחבריו, אלא יחיה את חייו מתוך שלווה עמוקה ופנימית. וככל שיתמיד בכך, כך יתעלה לאותה שלווה והארה פנימית שנקראת 'נִירְוָנָה' ובכך ייגאל לנצח.
לעומת הדת ההינדית שמדריכה את מאמיניה לחוות את החיים במלוא העוצמה והחושניות, ודרך התפישה האלילית להעניק משמעות לכל המצבים השונים. הבודהיזם שואף לכבות את התשוקה אל החוויות הללו, להתרוקן ממחשבות ורגשות, כי מהם נובע הקשר לעולם החיצוני, ובמקום זאת להתחבר לריק המוחלט שהוא גם היש והאור המוחלט.
בהינדואיזם האדם שואף להעצים את האני הפנימי, שנקרא 'אַטְמָן', עד למיזוגו במקור העליון. וזאת על ידי הליכה בדרך הנכונה והעצמת האני הפנימי בחוויות עשירות ומלאות משמעות. מאידך, כיוון שהאדם אינו צריך לשאוף להגשים איזו מטרה מסוימת אלא רק לבצע את הפעולה באופן נכון, כל האסונות שיקרו לו לא יפגעו בו לרעה ואינם צריכים להעציב אותו, אלא הם הדרך שלו להעצמת האני הפנימי עד להתאחדות עם המקור העליון. לעומת זאת, לבודהיזם המטרה היא לבטל את תודעת ה'אני', כי כל המחשבה על קיומו היא אשליה שגורמת סבל, כמו שגם כל תשוקותיו וסבלו של ה'אני' הם אשליה. כלומר, על פי הבודהיזם, ביטול האישיות והתשוקות אינו פתרון שמנוגד לאמת, אלא זאת האמת המוחלטת, שהאישיות האגואיסטית ותשוקותיה הן אשליה, וממילא כשאדם דבק בהן הן גורמות לו סבל, וככל שתודעתו תהיה נקייה יותר מאגואיזם כך תהיה נקייה מאשליות ויוכל לזכות לשלווה ואושר. מכאן שגם הפולחנים ההינדים מיותרים, הואיל ומגמתם להעצים את האשליות המזיקות. גם החלוקה לקסטות שבדת ההינדית נתפשת בדת הבודהיסטית כאשליה מזיקה, שכובלת את האדם וגורמת לו סבל.
