על גבי דתות אליליות קדומות שדומות לדת ההינדית, נוסדו בממלכה הגדולה של סין לפני כאלפיים וחמש מאות שנה שתי דתות שהשפעתן נמשכת עד היום: קוֹנְפוּצְיָאנִיזְם ודָאוֹאִיזְם, ויחד עם הבודהיזם שהגיע מהודו, היו אלו שלוש הדתות העיקריות בסין. מאמיני הקונפוציאניזם והדאואיזם המשיכו לסגוד לאלילים ולקיים פולחני אבות, אמנם בצורה מתונה יותר, כי הם הדגישו את החכמה על פני הרגש והדמיון. בעקבות הקומוניזם ששולט בסין יותר משבעים שנה, המסגרת הממוסדת של הקונפוציאניזם והדאואיזם עברה מן העולם, אמנם מורשת חכמתם עדיין משפיעה על התרבות הסינית.
קוֹנְפוּצְיָאנִיזְם: נוסד על ידי קונפוציוס, שלפי המסורת נולד בשנת 551 לפני הספירה. משנתו היא על הגבול שבין דת לפילוסופיה, והיא מחנכת את חסידיה להיות אנשי מעלה, חכמים, מאמינים, מוסריים ורחבי אופקים. נאמנים למסורת ולחברה, כמורשת פולחני האבות. נאמנים למשפחה ומקיימים את חובותיהם, ובכלל זה הילדים מכבדים את הוריהם ומצייתים להם, והאשה מכבדת את הוריה ואת בעלה ומצייתת להם. הנאמנות מתפשטת גם לשאר תחומי החיים: האדם מכבד את מקצועו ונאמן לו, ומשתדל ללמוד אותו באופן המיטבי ולעשותו בדרך הישרה ביותר. כל אדם חייב לכבד את זולתו כפי מעמדו הראוי, ובכלל זה המלך את נתיניו והנתינים את מלכם. עדיין יש באסיה כאלפיים מקדשי קונפוציוס. אף שיש במקדשי קונפוציוס פסלים בדמותו, אין הם עובדים אותו, אלא מעלים קטורת ומבצעים טקסים, כביטוי של כבוד לחכמים הקונפוציאניים והכרת תודה לאבות, בלא משמעות פולחנית, וממילא גם בלא כללים קבועים ומחייבים. לכן ניתן לומר שאין במקדשים אלו עבודה זרה.
דָאוֹאִיזְם: נוסד מעט אחרי הקונפוציאניזם, ובשונה ממנו, שעוסק יותר בהדרכת המעשה כדי להגיע לתכלית הרצויה, הדאואיזם עוסק יותר בדרך, ובמגע של האדם עם עולם הרוח. התרגום המקובל למילה ‘דאו’ הוא ‘הדרך’, כלומר אופן ההתייחסות של האדם לחייו ולפעילותו. במוקד הדאואיזם קיימת ההבנה שהעולם מורכב מניגודים שמשלימים זה את זה, ‘יין’ ו’יאנג’ – קר וחם, איטי ומהיר, חושך ואור, אשה ואיש. והדרך הנכונה שהאדם ישלב בהרמוניה את הניגודים, ולא יימשך לאחד הקצוות. מתוך הרמוניה זו אפשר להתעלות למעלות רוחניות ולזכות לחיי נצח. ישנם אלפי מקדשי דאואיזם באסיה, ובהם אלילים רבים וטקסים מרובים ומפורטים, ולכן המקדשים, האלילים ופולחנם נחשבים עבודה זרה גמורה. אולם כפי הנראה רוב מאמיני הדאואיזם מאמינים באל עליון, ועל כן הם נחשבים עובדי עבודה זרה בשיתוף.
שִינְטוֹ: היא הדת העממית ביפן, שבה מאמינים באלילים רבים שמבטאים כוחות טבע ואבות קדומים, וסוגדים לאלילים הללו ומגישים לפניהם מנחות. ישנם מקדשים ציבוריים רבים לשינטו, שרובם נמצאים במבנים קטנים וצנועים. גם בבתים פרטיים מקדישים פינה קטנה לאלים. רבים מהפוקדים את מקדשי השינטו פוקדים גם מקדשים בודהיסטים. האנשים שמאמינים באלילים בלבד חוטאים בעבודה זרה גמורה. והמשתפים גם אמונה באל עליון, נחשבים עובדי עבודה זרה בשיתוף.
