מותר למכור לסוחר נוכרי כמויות גדולות של חפצים כדי למוכרם לאנשים אחרים שמסתבר שישתמשו בהם לצורכי עבודה זרה, כגון תרנגולים שהם רגילים להקריב לאלילים. משום שהחובה המוטלת עלינו היא שלא להכשיל את הנוכרי שלפנינו, שנאמר: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", אבל אין עלינו אחריות לדאוג לכך שהקונה מאיתנו לא יכשיל נוכרים אחרים, שזה נקרא 'לִפְנֵי דְלִפְנֵי' (ע"ז יד, א, שו"ע קנא, א).
אבל כאשר מסתבר שהסוחר שקנה מאיתנו יכשיל בכך יהודים, אסור למכור לו, שכן האחריות המוטלת עלינו כלפי אחינו היהודים גדולה יותר, ואף 'לִפְנֵי דְלִפְנֵי' אסור (רא"ש, ט"ז קנא, ג). לכן אסור למכור לסוחר מאכלים שאינם כשרים, כאשר ניתן לטעות ולחשוב שהם כשרים ויהודי ייכשל בהם.[2]
יש אומרים שההיתר של 'לפני דלפני' במכירה לנוכרי הוא כאשר אין וודאות שהדבר שמוכרים ישמש לע"ז, אבל כשיש בכך וודאות, אין זה נחשב 'לפני דלפני' ואסור (תוס' ע"ז יד, ב, 'חצב'; סמ"ג לאווין מה). ויש אומרים שגם כשיש וודאות, נחשב 'לפני דלפני' ומותר (תה"ד פסקים וכתבים כז). הרמ"א (יו"ד קלט, טו) הביא את שתי הדעות וסיים שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
'לפני דלפני' בשליח: לסוברים שבני נח הוזהרו על הסירוס, אסור למכור לנוכרי בהמה שכוונתו לסרסה, אבל כאשר ידוע שהנוכרי הקונה לא יסרס אותה אלא יורה לעבדו לסרסה, בתה"ד רצט, נטה להתיר, משום שזה 'לפני דלפני'. ואף שהעבד הוא שליחו, אין שליח לדבר עבירה, וגם אין שליחות לנוכרי. ע"כ. וכ"כ ב"ש אה"ע ה, יט. מנגד, למשאת בנימין צז, יש שליחות לנוכרי, ולחוות יאיר סי' קלו, יש שליחות לנוכרי לחומרא, ולכן אין זה נחשב 'לפני דלפני' ואסור.
