אסרו חכמים לשאת ולתת עם עובד אלילים ביום אידו (יום חגו), מפני שמתוך תחושת הסיפוק על הצלחתו בעסקיו, מסתבר שיודה על כך לאליל שלו ביום חגו, ונמצא שהיהודי גרם לכך ועבר על מה שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". גם בשלושת הימים שלפני יום אידם אסרו חכמים לשאת ולתת עמהם, מפני שבאותם ימים הם נהגו להכין את הקורבנות שהקריבו לאליל ביום החג, וכל הצלחה שהזדמנה להם באותם ימים, סברו שבאה להם בזכות האליל שראה בעין יפה את הקורבן שהכינו לו, ועל כן הודו לו על כך. אבל ארבעה ימים לפני יום אידם אין רגילים להכין את הקורבן לחג, וממילא אין חשש שעובד האלילים יקשר את הצלחתו למעשי פולחנו.
בכלל איסור משא ומתן – למכור או לקנות, להשאיל או לשאול, ללוות או להלוות, לגבות הלוואה או לפורעה, שכן כל אחת מפעילויות אלו יכולה לעורר אצל עובד האלילים תחושת סיפוק, ואם היא תתקיים ביום אידו או בימים שבהם הוא מכין את פולחנו ליום אידו, מסתבר שיודה עליה לאליל שלו.[4]
הסתפקה הגמרא (ו, א): "איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה – הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל – הא אית ליה לדידיה". לרוב הראשונים הספק הוא: האם האיסורים שבמשנה 'משום הרווחה' כמבואר לעיל, שבעקבות הצלחתו יודה לאליל, והישראל עובר בכך על "לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ", אבל אין בזה איסור של 'לפני עיוור', כי הגוי יכול להודות לאליליו גם בלא זאת (ט"ז קמח, ג). או שאיסורי המשנה משום 'לפני עיוור', כגון שאין לגוי בהמה להקריב לאליל והישראל מוכר לו אותה, או שאין לו כסף לקנות את צורכי פולחנו ועל ידי העסק עם היהודי יהיה לו כסף לקנות את צורכי פולחנו (תוס' ו, א, 'או'), אבל אם יש לנוכרי את כל צורכי פולחנו, אין כלל איסור. מתוך מהלך הסוגיה (ו, ב), למדנו שלהלכה האיסור 'משום הרווחה', וכפי שהתבאר בפסקה הראשונה (רש"י ב, א, רי"ף, רמב"ם, ר"ן, מאירי, ט"ז קמח, א; ש"ך א).
אולם לר"ת (תוס' ב, א, 'אסור') שיטה אחרת: לגבי איסור הַשְׁאָלָה, הלוואה ופירעון, גם ר"ת מסכים שהאיסור משום 'הרווחה', היינו שמא יודה לאליל. אולם מקח וממכר רגיל מותר לדעתו גם ביום אידם, שהואיל והוא משלם על המקח הרי זו פעולה שאין ממנה תחושת הצלחה ואין חשש שיודה על כך לאליל. ושאלת הגמרא (ו, א) האם האיסור משום 'הרווחה' או 'לפני עיוור' נוגעת למקח וממכר של צורכי פולחן, שהואיל ומדובר בצורכי פולחן אולי גם כשיכול להשיג את צורכי פולחנו מאדם אחר יש חשש שיודה על כך לאליל, או שהאיסור רק משום 'לפני עיוור', וכשיש לגוי אפשרות להשיג את צורכי פולחנו מאדם אחר מותר למכור לו.
גם רמב"ן ורא"ה, סוברים כר"ת ששאלת הגמרא היא רק לגבי מקח וממכר, אלא שלדעתם השאלה היא לגבי כל מקח וממכר, גם של דברים שאינם קשורים לפולחן – האם למרות שמשלמים, גם ממקח וממכר יש תחושת הרווחה שבעטיה יודה לאליל כמו בהשאלה, הלוואה ופירעון, או שאין תחושת הרווחה ואזי האיסור רק משום 'לפני עיוור' במכירת צורכי פולחן שהגוי אינו יכול להשיג במקום אחר. וכיוון שהספק הוא בדין דרבנן, הורו רמב"ן ורא"ה להקל, שהאיסור במקח וממכר הוא רק במכירת צורכי פולחן ומשום 'לפני עיוור'. לסיכום, לדעת ר"ת, רמב"ן ורא"ה, אין כלל איסור על משא ומתן בכל הדברים שאינם צורכי פולחן.
