הורו חכמים, שבחוץ לארץ מותר לשאת ולתת עם עובדי אלילים בשלושת הימים שלפני יום אידם, ורק ביום אידם אסור (ע"ז יא, ב). וזאת משום שראו חכמים שעובדי האלילים נעשו פחות אדוקים, ופחות מקפידים להודות לאלילים על ההצלחות שלהם. כעין זה למדנו (חולין יג, א-ב) שכאשר עובדי האלילים נהגו לכוון בעת ששחטו בהמה שהשחיטה לשם אליליהם, היו חכמים שהורו שכל בשר שנשחט על ידי עובד אלילים אסור בהנאה, כדין 'תקרובת עבודה זרה' (לעיל י, ב). אולם אמר רבי יוחנן, שדין זה אינו חל בחוץ לארץ, כי "נוכרים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם", ולכן אינם מכוונים בשחיטתם לשם האלילים, וממילא הבשר ששחטו מותר בהנאה.
בנוסף, לאחר חורבן בית המקדש השני ישראל התפזרו בגויים ונעשו תלויים בהם, והיה חשש שאם במשך ימים רבים לא ישאו ויתנו עמהם – יאבדו את מקור פרנסתם, ואף האיבה כלפיהם תגבר. לפיכך הקילו לשאת ולתת עמהם בשלושת הימים שלפני יום אידם. לאחר מכן, כאשר היישוב בארץ נחלש, גם בארץ נהגו להקל בשלושת הימים שלפני יום אידם. בנוסף, במשך השנים המנהג להקריב בעלי חיים לאלילים פחת, וממילא לא עסקו בשלושת הימים שלפני יום אידם בהכנת קורבנות, ופחת החשש שיתלו את הצלחתם באותם שלושה ימים בעזרת האלילים.
ואף שכעיקרון על פי נימוקי ההיתר שהוזכרו היה אפשר להתיר משא ומתן גם ביום אידם, המשיכו לאסור זאת, מפני שההימנעות ממשא ומתן ביום אידם בלבד לא פגעה כל כך בפרנסה, ולא היתה מסוכנת משום איבה.
במשך השנים, הצורך הכלכלי לשאת ולתת גם בימי אידם הלך וגבר. גם סכנת האיבה גברה. במקביל עובדי האלילים נעשו פחות אדוקים באליליהם, ורבים נהגו לשתף שם שמיים בהודאתם כדרך שנהגו הנוצרים. לפיכך, כבר בימי הגאונים הורו להקל לשאת ולתת עמהם גם ביום אידם, וכן הלכה (שו"ע קמח, יב).[5]
בימי הגאונים נהגו לסחור עם הגויים גם ביום אידם. כמה טעמים נאמרו לכך: א) פרנסה. כתב רבינו גרשום (שו"ת רגמ"ה סי' כא), שההיתר לסחור עם הנוצרים הוא מפני הצורך הקיומי של הפרנסה. וכ"כ רמב"ן, ראב"ן, ריטב"א ועוד. ויש שהקילו אף לצורך מניעת הפסד, היינו 'דבר האבד' (נימוק"י, אהל מועד, מאירי). ב) אינם אדוקים. עוד כתב שם רבינו גרשום שמפני הדחק יש להתיר גם מפני שעובדי ע"ז שבחוץ לארץ אינם אדוקים אלא מנהג אבותיהם בידיהם. וכ"כ רש"י, תוס', רמב"ן, ריטב"א, הגה"מ ועוד. דבריהם נסמכו על מה שלמדנו (ע"ז סד, ב – סה, א), שאמוראים בבבל שלחו מתנות לנוכרים חשובים (אבידרנא ובר ששך) ביום אידם, מפני שידעו שאינם אדוקים בדתם ולא יודו על המתנה לאלילים. לכן כאשר רוב האנשים אינם אדוקים, אין איסור מסחר ביום אידם. ג) נוצרים אינם עובדי ע"ז. רבנו גרשום בתשובתו הוסיף לגבי הנוצרים, שהואיל ואינם אדוקים באלילות, אינם נחשבים עובדי עבודה זרה. כיוצא בזה כתב ראבי"ה (סי' אלף נא), ומאירי (ע"ז כו, א). וראבי"ה שם כתב שההיתר הוא גם בארץ ישראל. ד) איבה. כתבו הראשונים שהואיל ואנו מצויים בין הגויים, יש להתיר מסחר גם ביום אידם משום חשש איבה, וכשם שהתירו (ע"ז כו, א) למיילדת ישראלית ליילד עובדת כוכבים בשכר משום איבה (תשובות הגאונים, ראב"ן, יראים, סמ"ג, ר"ן, רא"ש, ריטב"א ועוד). ביאר ראבי"ה שם, שהואיל וקשה לדעת על מה יקפיד הגוי ועל מה לא, יש להתיר כל מסחר. ה) נימוק נוסף כתבו הראשונים על פי הירושלמי (ע"ז א, א), שהתיר ליהודי לסחור עם מַכּרו הגוי "מפני שהוא כמחניף", כלומר הגוי יודע שהקשר שביניהם מחייב את היהודי לנהוג עמו בנימוס ולסחור עמו, ולכן אינו רואה בכך יחס אישי חיובי שראוי להודות עליו לאליליו (תוס', תר"י, סמ"ג, תרומה, או"ז, רמב"ן, רא"ש ועוד. ע' כנה"ג הגה"ט קמח, יז. ו) שיטת ר"ת, רמב"ן ורא"ה (שהובאה בסוף ההערה הקודמת), לפיה האיסור הוא למכור צורכי פולחן בלבד, ובכל שאר הדברים מותר לסחור בלא הגבלה (צירפו את שיטתם אגודה וארחות חיים).
למרות ההיתר, שמבוסס על יסודות שונים, יש מהראשונים שכתבו עפ"י ירושלמי (דמאי ד, ג), שירא שמיים שיכול, עדיף שיימנע מלסחור עמהם ביום אידם (ראב"ן, יראים, רמב"ן, רא"ה, ר"ן, ועוד; רמ"א קמח, יב).
